ישבנו יחד הרב ישעיה הרצל, שליח הרבי ורבה של נצרת עלית, ר' מרדכי גלעדוב, יהודי חם מהעיר נאלציק שבהרי הקווקז ששימש כמנהיג רוחני באזור, ור' לוי שובייב, שיצא לאחרונה לעיר מולדתו נאלציק כדי לשמש שם שליח הרבי מליובאוויש ורב העיר.

אזור קווקז הנו רחוק מהעין ורחוק מהלב. מדינה שנדיר למצוא אותה בכותרות, ואילולא פיגוע הדמים שארע לפני כמה חודשים בבית ספר רוסי, לא הרחק מהאזור, היה המקום שוכן עוד שנים רבות בשינה עמוקה…

אזור הקווקז מחולק למחוזות, ובכל מחוז ישנם יהודים שרובם מיוחסים לעדות המזרח – שהגיעו לשם מפרס ומארץ ישראל. העיר נאלציק, בה נעסוק בכתבה הנוכחית, נמצאת ברפובליקת קברדינו שבלקריה.

ההיסטוריה המרתקת של קהילה זו יכולה לעניין לא רק את שוחרי ההיסטוריה היהודית: על פי המסורת של ה"יהודים ההריים", חלקם שרידים של אחת ממשפחות שבט בנימין שנאלצו לצאת את ארץ ישראל עוד לפני חורבן הבית. יש הטוענים שהם מעשרת השבטים שהוגלו לפני החורבן על ידי האשורים. המסורת מספרת שהם הגיעו עד צפון הים הכספי. כאשר שאר העם הוגלה לבבל, כמאה שנים לאחר מכן, נפגשו עם אחיהם שהגיעו לשם קודם לכן ו"התאקלמו" במקום. משם הם הגיעו לפרס, והם היוו את התשתית ליהדות פרס. בשלב הבא נדדו הלאה לאיזור הרי הקווקז.

בגמרא ישנן עדויות בקשר ליהודי דרבנט, וכן עדויות מתקופת טיגראן הגדול, מלך ארמניה שכבש את "פלסטין", אז הביא לקווקז אסירים יהודים רבים. שאר היהודים (בעיקר באזורים האחרים של קווקז) הגיעו כאמור מפרס לפני כמה מאות בשנים.

מכל מקום, למרות אלפי השנים, שמרו יהודי קווקז על קשר עמוק עם היהדות. כמו יהודי בוכרה וגרוזיה, הם הקפידו במשך כל אלפי שנות שהותם בניכר על חופה וקידושין, שחיטה יהודית, כשרות, ברית מילה ושמירת חגים ומועדים. הם מפורסמים בהכנסת האורחים המופלאה שלהם, השפה שלהם היא שפה יהודית מעורבת בפרסית, כורדית, טורקית וכדומה.

במקום הזה פעל במשך שנים ארוכות ר' מרדכי גלעדוב (כתבה נרחבת אודותיו פורסמה בגיליון 747). כאשר מביטים בתלמידו, ר' לוי שובייב, אפשר להבין מעט על מידת הצלחתו והשפעתו בקרב יהודי הקהילה. עצם העובדה שר' לוי עצמו יצא לאחרונה לפעול בקרב יהודי הקהילה, בבחינת "טופח על מנת להטפיח", מעידה יותר מכל על פירות מבורכים.

בזמן הראיון עם ר' מרדכי, ישב ר' לוי בשקט יחסית, והקשיב בתשומת לב לסיפורו של מורו ורבו. אולם גם תורו הגיע לבסוף, והוא החל לספר את סיפורו האישי והמרתק…

כשמביטים בר' לוי, קשה להאמין שר' לוי לא נולד למשפחה בכפר חב"ד או בקראון הייטס, שכן הוא נראה כחסיד לכל דבר והוא אכן כזה. אבל לא כך הוא היה כאשר ר' מרדכי פגש אותו בילדותו.

רשות הדיבור לר' לוי שובייב, שליח הרב לעיר נאלציק בקווקז, שחזר לעיר מולדתו לפני חודשים אחדים כדי להפיץ שם יהדות וחסידות:

"נולדתי בנאלציק, קווקז בשנת תש"ל. אני בן למשפחת שובייב, משפחה ממוצעת ממוצא קווקזי. מצד אימי הנני נצר לרבי ניסים, חכם גדול שהיה עני מרוד, אבל תמיד הקפיד לעזור לעניים אחרים. אני הבן האמצעי במשפחה.

כיתר המשפחות היהודיות ממוצא קווקזי, הוריי קיבלו חינוך יהודי בסיסי בבית, נישאו בחופה וקידושין, ערכו ברית מילה לבניהם, שמרו כשרות וחגים. לגבי שאר יהודי קווקז, זה היה נחשב להרבה, אבל עדיין היה עוד מקום רב להתקדמות ושיפור.

דוגמא קלאסית של חוסר הידע של אותם יהודים תמימים, היא כאשר הגיעו לבית הכנסת בשבת ולאחר מכן היו נוסעים ברכב. הם לא הבינו את הסתירה הגדולה שבזה.

בילדותי עברתי את מסלול הקבוע לילדי נאלציק היהודיים. היו שם שני בתי ספר: האחד בית ספר יהודי. הוא נקרא "יהודי", שכן הילדים היו יהודים, בזה הסתיימה היהדות של בית הספר. הצוות והחינוך היו קומוניסטים למהדרין. בית הספר השני היה בניהול של גויים, כמובן שהיה אתאיסטי, ולמדו שם ילדים ממוצאים שונים, מגוונים, כמו האוכלוסייה של נאלציק: יהודים, ולהבדיל, מוסלמים, נוצרים וכו'. האווירה והחינוך היו אנטי דת, לכל הדתות ללא הבדל.

כשהגעתי לגיל שלוש-עשרה, נכנסתי לעול מצוות ככל ילדי העדה. הנחתי תפילין, עליתי לתורה, וכמובן חבשתי את הכובע הקווקזי המסורתי. את ברכות התורה קרא מתוך שלט שנכתב באותיות רוסיות. בזה בעצם נגמר העניין. שמרתי על חגים, וכשרות כמו שאר בני המשפחה, אך לא יותר מכך. רק בשנת תשמ"ו, בעקבות מספר אירועים שקרו באותה תקופה, חיי החלו להשתנות.

באותם ימים חשתי באווירה אנטישמית ברורה בבית ספר. הייתי כבר נער בגיל 61. תמהתי מדוע כולם שונאים דווקא את היהודים? מה יש בנו שמעורר שנאה כה עזה מצד הגויים? מדוע מתייחסים אלינו שונה מכולם?

פניתי לספריה המקומית בנאלציק כדי לחפש תשובות לשאלותיי המציקות. חיפשתי ספרים על יהודים אך הצלחתי למצוא ספר אחד ויחיד בנושא, וגם זה היה על ציונות ולא על יהדות. הספר הזה היה למעשה אוסף החלטות של האו"ם בו נקבע גם שהציונות היא גזענות. הרבו שם לכתוב נגד יהודי בשם כהנא וקבוצתו 'הליגה להגנה יהודית'. כמו כן היו שם סעיפים נגד ה"כיבוש" הציוני.

הרגשתי גאווה על כך שישנם יהודים עם תוקף שעומדים בגאון כנגד התוקפים האנטישמיים. אך עדיין לא קיבלתי הסבר מדוע קיימת בעולם תופעת האנטישמיות. המשכתי אפוא בחיפושיי…

המקום השני בו חיפשתי, היה בית הכנסת המקומי בנאלציק – אותו בית כנסת שנוהל ע"י ר' מרדכי גלעדוב. עד אז הייתי מבקר בו רק בחגים, בהיותי יהודי מסורתי ממוצע. כעת הגעתי לבית הכנסת מתוך מטרה ברורה: למצוא פתרון לתעלומה מדוע היהודים שונים ושנואים? חשבתי כי אולי לימוד שפת עמי, לשון הקודש, יעזור לי במציאת פתרון על שאלתי המעיקה, ופניתי למרדכי "האיש שלנו בנאלציק" בבקשה שילמד אותי קריאה בלשון הקודש.

בהשגחה פרטית, זמן קצר קודם לכן הגיע צעיר אשכנזי לעירנו בשם עמנואל צירעס. הוא הגיע מלנינגרד, שם התקרב ליהדות על ידי כל הגורמים שפעלו שם בזמנו, כמובן גם על ידי חסידי חב"ד. הוא היה בוגר אוניברסיטה ועבד בענף הטקסטיל. הוא נישא לבת משפחתי, והיתה לו הכירות קרובה עמי.

בתחילת דרכו בנלציק הוא נתקל בבעיית פרנסה בגין שמירת שבת קודש. בעקבות זאת קיבל מכתב פיטורין ממקום עבודתו. ר' מרדכי גלעדוב שהכירו היטב מבית הכנסת, נחלץ לעזרתו. הוא הציע לו לעזור לו בענייני הקהילה, ותמורת זאת יקבל משכורת מקופת בית הכנסת. אמנם וועד בית הכנסת התנגד בתוקף לשלם משכורת לאדם נוסף, אבל מרדכי עמד בתוקף והצהיר שאם הם לא מקבלים את עמנואל, גם הוא יעזוב. כאן לא היתה להם ברירה ועמנואל החל להתפרנס בתור "כלי קודש" בנאלציק.

התחלתי לחפש את קירבתו של עמנואל. ידעתי שיש לו את המפתח לכל מה שאני מחפש. כל משפחתנו המורחבת ידעה כי עמנואל הוא יהודי גאה ודוגמה לאיך יהודי צריך להיות באמת. ה"שידוך" היה משמים. אני השתוקקתי ללמוד והוא (שלא היה עסוק יתר על המידה במסגרת תפקידו בקהילה) רצה מאוד ללמד. אידיליה. רק בקג"ב הדבר לא היה מובן מאליו. הם זימנו את עמנואל לחקירות, אבל אני לא פחדתי. תמיד הייתי ילד תקיף שנהג להגן על ילדים יהודיים שהותקפו.

מהר מאוד רכשתי את הקריאה שלמדתי מהסידור. עמנואל הביא אתו ספרים מעטים כמו תניא בהוצאת קה"ת באנגליה, רמב"ם היד החזקה, ועוד. הוא לימד אותי תניא כשהוא קורא ומתרגם. אני מודה בפה מלא שלא הבנתי כלום!

סדר יומי היה מגוון. בבתי הספר בקווקז – שלא כמו בכל העולם – ישנם כמה מסלולי לימוד. אני בחרתי בלימודים עד כיתה ח', ואחר כך התחלתי לעבוד אצל דודי. כשהתקרב זמן הגיוס, נרשמתי ללימודי ערב על מנת להשלים בגרויות. לימודים אלה נתנו לי הזדמנות לדחות את שירותי הצבאי.

בשעות הבוקר נהגתי ללמוד עם עמנואל במשך כמה שעות. למדנו הכל: רמב"ם, תניא ושערי קדושה של רבי חיים ויטאל. לא, אל תתפלאו, למדנו בספר וחשבנו שאנחנו מבינים הכל… אהבנו את המיסטיקה. חשנו כמו אנשים מורעבים שהגישו לפנינו מאכלים משובחים. מרוב רעב הרגשנו צורך לטעום מכל מאכל!

כל מצווה שלמדתי עליה, מיד קיבלתי על עצמי ליישם אותה כדבעי. כך התקדמתי בשמירת תורה ומצוות שלב אחר שלב, בהתקדמות מהירה למדי. כל הנהגה שלקחתי על עצמי, נקלטה אצלי באופן פנימי. הרגשתי שמצאתי בדיוק את מה שחיפשתי.

במשך הזמן השיג מרדכי זוג תפילין שייבא ממוסקבה ונתנם לי, וכך התחלתי להניח תפילין מידי יום.

ואיך קיבלו זאת ההורים?

ההורים לא ממש היו שותפים לשמחתי. בגיל 71 התחלתי לגדל זקן ועבורם זה כבר היה יותר מדי. האווירה הכללית (למרות שלא אמרו לי את זה ישירות) היתה 'חבל על הילד הטוב שקרה לו משהו'. יותר מכל הפריעה להם העובדה שהסתגרתי בחדרי בזמן התפילה. תלונותיהם הגיעו באופן טבעי למרדכי שהיה הסמכות הרוחנית של הקהילה. הוא הרגיע את כולם והסביר להם כי העובדה שאני מתחזק ביהדות, זה דבר חיובי בהחלט. מי שבכל זאת נהנתה מהשינוי, הייתה אימא שלי. עד אז הייתי נער שובב, והיא שמחה לראות שהפכתי לנער רציני ושקט.

עמנואל קישר אותי טלפונית עם כמה מחסידי חב"ד בלנינגרד ומוסקבה. בגיל שבע-עשרה טסתי למוסקבה בפעם הראשונה – טיסה של שעתיים וחצי – לבית הכנסת מרינה רושצ'ה.

 את מי אתה זוכר מאותה תקופה של תחילת התקרבותך לחסידות?

היו שם תמימים נפלאים באמת: סאשא שענצע, דוד קרפוב, האחים המסורים משה ונחום תמרין, ועוד בחורים מקסימים שאני לא זוכר את שמותיהם.

 והאווירה?

אווירה שקשה לתאר. אווירה חמה; סודית למדי. זכור לי שנחום תמרין ארגן מניין בראש השנה בביתו של יהודי קשיש. צעדנו לביתו שעתיים כל צד. לא עשינו מזה עניין; הצטרפתי בפשטות לבחורים, שכן יהודי צריך מניין לראש השנה, ולכן לא חשובים מה המרחק או כמה הקושי, הולכים. ואכן, אותה דאגה ליהודי בודד על חשבון חוסר נוחות, עשתה עלי רושם אדיר ובל יימחק.

כשחזרתי הביתה לקווקז, הבאתי איתי אוצרות של ממש בדמות ספרי קודש רבים.

את הפעילות הראשונה שלו ב'הפצה', עשה ר' לוי כבר באותם ימים:

"בשנת תשמ"ח, הגעתי יום אחד הביתה ואמי אמרה ששני בחורים שאינם דוברי רוסית, חיפשו אותי. למחרת פגשתי אותם בבית הכנסת. אחד מהם היה יוסי אנגל (את שמו של השני אני לא זוכר, לצערי), הם כבר היו בקשר עם מרדכי. התברר כי הם שלוחים שהגיעו להפיח רוח של יהדות בקרב אנשי הקהילה. כיוון שהיה זה לפני פורים, הציעו שנאסוף ילדים לבית הכנסת ונערוך להם מסיבה. מרדכי הודיע להורים על התכנית, והבחורים מצדם הגיעו מוכנים ומצוידים היטב. הייתה להם אורגנית, ממתקים ופרסים עם מוטיבים יהודיים וחסידיים. הגיעו כשלושים ילדים, הם דיברו בפני הילדים ואני תרגמתי. זה היה כינוס 'צבאות השם' הראשון שהתקיים בקווקז והוא עבר בהצלחה רבה.

הבחורים נשארו עוד מספר ימים וחזרו למקומם בהשאירם לי מתנה יקרה מאוד: תמונה של הרבי! זו התמונה הראשונה שהיתה לי אי פעם.

לאחר שנסעו להם, ידעתי מה עלי לעשות: כינוסי ילדים. ראיתי את ההצלחה הגדולה והתלהבותם של הילדים והבנתי שצריך לפעול בכיוון. הניצוץ שהשלוחים הבעירו, התלקח לאבוקה גדולה.

מרדכי ואני החלטנו על פתיחת מסגרת לימוד יהודית, תורה ומצוות, עם לימוד פורמאלי התחלתי: אותיות א"ב.

הילדים הגיעו כצפוי ואף יותר מהצפוי… חילקנו אותם לשלוש קבוצות לימוד לפי גילאים והלימודים התקיימו שלוש פעמים בשבוע. לא היה זה על חשבון מסלול הלימודים הרגיל, והילדים הגיעו אחרי סיום יום לימודים בבית הספר הכללי. את הספרים ללימוד א"ב קיבלנו מהשלוחים, יחד עם לוחות א"ב גדולים. בפעם הראשונה בקווקז הייתה מסגרת יהודית לימודית רצינית ולא מועדון. לימודים של ממש. כך הילדים התייחסו לזה.

הלימודים התקיימו בבית הכנסת, ובמשך זמן הכל התנהל למישרים, מעל ומעבר למצופה (בעיניים מצועפות). מי האמין אז – ילדים בנאלציק לומדים תורה בחדר על טהרת הקודש!

כמו תמיד, כאשר המצב כל כך טוב חייבים להופיע מניעות ועיכובים. הפעם זה הגיע בדמות המתפללים הקשישים של בית הכנסת. ממה ש"אמא רוסיה" העלימה עין, הם לא יכלו להרשות לעצמם. הם טענו שהרעש וההמולה שעושים הילדים בהפסקות, מפריעים להם. את כל טענותיהם שפכו על ראשו של ר' מרדכי. ידענו שחייבים לחפש אלטרנטיבה, ולא שכחנו כי ברוסיה הסובייטית אין לנו הרבה אלטרנטיבות. אי אפשר להופיע סתם כך עם 03 ילדים יהודיים ולבקש מקום ללמוד בו תורה…

"לפני שאמשיך לספר על קורות ה'חדר' שלנו, אני רוצה להקדים ולספר על פלח אוכלוסיה בקווקז שהם למעשה עם הטאטים. בני הקבוצה האתנית הזאת גרים בכל רחבי ערי הקווקז. במקור הם היו שבטים פרסיים שנדדו לאיזור הרי קווקז. הם היו יהודים שלא רצו להזדהות בתור יהודים ואימצו להם את הזהות הטאטית. לטאטים יש שפה משלהם, תרבות וסגנון חיים ייחודי אבל אין להם דת מסויימת. לכן ישנם טאטים מוסלמים, טאטים נוצריים, ולהבדיל גם יהודים שמגדירים את עצמם טאטים. אצלינו בנאלציק היה ברור וידוע שכשמישהו אמר שהוא טאט, הוא בעצם יהודי.

בנאלציק היה מתנ"ס קהילתי "טובושי", שם היו מקיימים את כל החוגים והפעילויות עבור הילדים. מנהלת המתנ"ס היתה יהודיה קומוניסטית ממוצא קווקזי שכינתה את עצמה טאטית. כשעמדנו בפני שוקת שבורה בכל הנוגע למקום עבור בית הספר, פנינו אליה וביקשנו ממנה שתקצה לנו מספר חדרים עבור בית הספר שלנו. מצד אחד היא שמחה לדעת שיש פעילות עם ילדים יהודיים, אבל מצד שני, היא קומוניסטית והפעילות הספציפית שלנו לא התאימה לאופי המתנ"ס הרשמי. היא ביקשה אפוא שלא נבליט את האופי היהודי של הפעילות.

מצדי הגבתי כי אני מנהל את הלימודים, והאופי של בית הספר יהיה כפי שנקבע עד כה, אבל יחד עם זה הצעתי תשלום עבור שכירות המקום. הייתי בטוח שההצעה תשכנע אותה לקבל אותנו בתנאים שלי. היא הגיבה בהצעה משלה כי לא תגבה מאתנו כל תשלום, ושנינו, היא ואני, ננהל את הלימודים ביחד.

בפועל לא שילמנו מאום, והיא מצידה לא התערבה בתכני הלימוד, ואפילו התחילה להתקרב ליהדות בעקבות נוכחותנו במקום.

לוי ממשיך לתאר את השתלשלות הנסים והנפלאות, ואני התקשיתי לקלוט את מה שאני שומע – חיידר חב"די בבניין רשמי ופומבי במדינה קומוניסטית?! מי חוץ מהרבי יכול לעשות נס בסדר גודל כזה? מנהלת קומוניסטית שעד כה הגדירה את עצמה כ"טאטית" מארחת בריש גלי חדר עם ילדי 'צבאות השם'?

"חדרי המתנ"ס קושטו בפוסטרים של ברכות ושאר ענייני יהדות שהבאתי ממוסקבה", מוסיף ר' לוי לתאר. "לא חשבתי שאני עושה משהו מיוחד ולא צילמתי את הפלא הזה אף פעם…

עשרות ילדים מגיל שש ועד חמש-עשרה השתתפו בקביעות בשיעורים, ובמשך הזמן נרשמו עוד ועוד ילדים ואני נאלצתי לקחת צוות הוראה נוסף. בתקופת ה'שיא' למדו שם כשמונים ילד. הגב' טובה שובייב שקיבלה משרת מורה ליהדות, החלה לשמור תורה ומצוות ברצינות. גם המורה השני מארק איפראימוב התקרב ליהדות והקפיד מאוד על שמירת שבת. הוא היה הולך ברגל מרחקים גדולים על מנת להתפלל בשבת בבית הכנסת.

סדר יומי היה עמוס לעייפה. בבוקר עבדתי בעבודתי הרגילה לפרנסתי. משעות הצהריים לימדתי וניהלתי את החדר, ובערב הלכתי ללימודי ערב שלי.

בשלב זה, ר' מרדכי שישב רוב הזמן והקשיב לדברי תלמידו חביבו ר' לוי, מרגיש צורך להרחיב את הדיבור על הרקע של אותם ימים:

"כאשר במקומות רבים ברוסיה הכבידו מאוד על שומרי תורה ומצוות, הרי ששר הדתות במחוזנו העלים עין מאתנו ומהפעילות שלנו. היתה סיבה גשמית שעזרה מאוד ליחס המועדף הזה: שוחד. באופן קבוע דאגתי לשחד אותו והוא "התעוור" בשתי עיניו. מאז הוא הפסיק לראות לא את ההלוויות היהודיות, ולא את בית הספר היהודי, לא בריתות מילה, ולא טקסים יהודיים אחרים שעשינו. ממש כלום. אני מודה לה' על כך שהוא לא התחרט ביום בהיר אחד והלשין עלינו. גם זה נס בסדרת הנסים של נאלציק…

לוי המשיך בפעילות שלו עוד שנתיים ימים, כאשר במשך הזמן הזה הוא נהג לנסוע כמה פעמים בשנה לבקר ב"מרינה רושצ'ה", להיות בישיבה עם התמימים שלמדו שם, ולספוג עוד כוחות לקראת המשך שליחותו.

ר' לוי שובייב: בשנת תש"נ החלטתי לעלות לארץ ישראל על מנת ללמוד תורה וחסידות ולהשלים את כל מה שהחסרתי במשך השנים. משפחתי חשבה שאני נוסע למטרת לימודים בלבד, אך לא ידעה כי למעשה אני מתכונן להשאר שם לתמיד.

בארץ נכנסתי ללמוד בישיבת שמי"ר שהייתה אז בראשות הרב פרקש. במקביל התבקשתי למסור שיעור ברוסית לתלמידים בקרית הנוער, ונרתמתי למשימה. את ההפסקה שלי ניצלתי כדי ללמד נערים ממוצא רוסי ללא ידע ביהדות.

לאחר חצי שנת לימוד בשמי"ר עברתי ללמוד בישיבה בצפת, שם הרגשתי כי זהו מקומי. נקשרתי במיוחד לשלושה מאנשי הצוות שהיו לי לידידי נפש – הרב יוסף יצחק ווילשאנסקי, הרב גיורא וולף, והרב עופר מיודובניק.

לאחר מכן יצאתי לשליחות באמצעות ניידות חב"ד באיזור הצפון, עד אשר השתדכתי לנערה מנצרת עלית, גם היא מקהילת יהודי קווקז, מהעיר דרבנט. היא היתה משתתפת בקביעות בשיעורי תורה של נשי חב"ד במקום וקרובה לחב"ד.

מאז נישואיי ועד לפני חצי שנה, התגוררתי בנצרת עלית, בה התקבלתי בזרועות פתוחות ובסבר פנים יפות על ידי קהילת אנ"ש כולה.

מאז שעזבתי את נאלציק, המשיך ר' מרדכי גלעדוב עם פעולותיו הברוכות להחזקת היהדות במקום. כמו כן הגיעו מידי פעם שלוחים, והפעם שלא בסודיות, שהפיחו רוח של חיים בקרב יהודי הקהילה. אולם ברבות הימים גם ר' מרדכי עזב את המקום כשמאחור נותרו כאלפיים מיהודי הקהילה. יהודי הקהילה היו זקוקים אפוא לרב ומדריך שמבין את שפתם ואת המנטליות שלהם, שיורה להם את הדרך העולה בית ה'.

כמה פעמים פנו אלי בהצעות לחזור לשם, ובכל פעם דחיתי את הנושא. אולם לאחר שדחקו בי, שאלתי את הרבי מלך המשיח, והתשובה שזכיתי לקבל הייתה באגרות קודש כרך ו' עמוד קצא:

כפי אשר הגיד לי אשר מתכונן מחר אי"ה לצאת לדרכו צלחה, הנני בזה להביע לו ברכתי בנסיעה כשורה, להגיע למחוז חפצו לשלום ובבריאות הנכונה ועוד רבות בשנים לנצל השפעתו לסיוע בעניני תנועת חב"ד בכל המקצועות אשר ידו מגעת.

אשמח לקבל בשו"ט מביאתו צלחה, ות"ח מראש.

ליותר מזה לא יכולתי לפלל… ידעתי שעלי לצאת לדרך, לשליחות בנאלציק עיר מולדתי. במשך זמן רב התכוננתי נפשית, רוחנית וגשמית. למדתי שחיטה, וכן הכנתי חומר לימודים עבור בניי שלמדו עד כה בחממה חסידית בבית ספר חב"ד בנצרת עילית.

לפני כחצי שנה זכיתי לחזור לקווקז ולהתחיל לפעול בקרב יהודי המקום, והפעם באופן קבוע. בימים אלה הגעתי ארצה כדי לקחת עמי את בני המשפחה ולעבור להתגורר שם בקביעות, כדי להכין את יהודי המקום לקבלת פני משיח צדקנו.

 איך אתה מסכם חצי שנה ראשונה כשליח רשמי?

אני חייב לציין שהשליחות שלי קלה בהרבה מזו של רוב השלוחים, משום שאני חוזר למקום מולדתי. רוב היהודים זכרו אותי וקיבלו אותי בסבר פנים יפות, משתוקקים לבוא המשפחה כולה. הם צמאים למישהו שימשיך להדריך אותם. לאישה זה לא כל כך קל, אבל אני בטוח שגם היא תמצא כר נרחב לפעילות, שכן יש עבודה רבה והזמן קצר, עוד רגע קט יתגלה משיח צדקנו…