חודש אדר הוא הזמן שבו אנו מתעסקים עם קו השמחה.

השמחה אינה רק רגש בלב. זו רק התוצאה. הגורם לשמחה, כמו לכל סוגי הרגשות האחרים, היא תפיסת עולם כוללת בבסיס, שלאחר מכן ממנה באים תולדות של רגשות פרטיים.

מהם אם כן המשקפיים הנכונות שדרך עדשותיהן החדות ניתן לחיות ולראות בחיי היומיום תחנות רבות של שמחה ורוממות רוח?

מסתבר שבצורה פרדוקסלית דווקא הענווה הנראית כאנטי תזה מובהק להישגיות ושמחה היא היא הדרך הנכונה והבטוחה להגיע לשמחה עמוקה ברת קיימא ואמיתית.

הפרופיל הפסיכולוגי של בעל הענווה מאופיין אמנם בסוג של שפלות ונחבאות אל הכלים אך בתוך כך נמצא המפתח המאסטר להצלחה בחיים בתמרון ההתחמקות מול כל סוגי המצב רוח השליליים העלולים לפקוד את האדם בשהותו בעולמנו זה רב התהפוכות הניסיונות והאתגרים המכונה בפי חז"ל (רבינו תם מבעלי התוספות) 'נווה התלאות'.. שכן הענוותן האמיתי אינו אדם הסובל מתסביך נחיתות, נכות ובעיה פסיכולוגית/נפשית של מצב רוח ירוד ולא תקין. אדרבה נפשו בריאה, יציבה, מפוכחת ובעלת ראיה אובייקטיבית וטהורה של המציאות בעולם.

העניו הוא בעל נפש טהורה וזכה בעלת אגו נמוך ובעלת רגישות ערכית ורוחנית גבוהה. אי לכך הוא אינו 'עף' על עצמו, הוא מעריך את עצמו בצורה שקולה סבירה ואובייקטיבית. הוא מודע היטב למעלותיו אך הוא יודע שחלק גדול מהם הוא סוג של ירושה ו'זכיה בפיס' שקיבל דרך גנטיקה, חינוך וסביבה ראויה. יתירה מכך גם במעשיו והישגיו שבאו על ידי עבודתו העצמית ויגיעתו אינו רואה עדין את עצמו כמועמד לצל"ש הרמטכ"ל ופרס נובל. בראייתו והשקפתו הוא בסך הכול מיישם את תכליתו לשמה הוא נברא ונוצר. בדיוק כשם שאדם שאינו גונב ורוצח אינו מתרברב בכך שהרי בסך הכל הוא ממלא את חובתו הבסיסית כאדם הגון מן הישוב. התוצאה הנגזרת  מכך היא שהוא אינו חושב שכל העולם מגיע לו. ויש לכך מספר השלכות קריטיות:

•    כל דבר שהוא מקבל יש מן גורם ההפתעה מבחינתו שכן הוא לא חשב שהוא יתוגמל על כך ועוד בעין יפה. מובן שדבר זה מביא לשמחה השמורה להפתעות החיים החיוביות שנופלות עלינו משומקום..

•    גם כשחסר הוא לא מרגיש עשוק ומסכן. שכן הוא מעולם לא חשב שמגיע לו יותר מדאי..

•    היות שהוא לא לוקח ללב יותר מדי את ההווה  הבעייתי, הוא לא 'שוקע' בביצת הבעיה, ויש בנפשו את הכוח לחשוב חיובי ואופטימי וללבות את התקווה שמצב זה יעבור ויגיעו זמנים טובים יותר. לעומת זאת אדם שהוא בעל אגו מפותח והרגשת עצמו,אצלו הסיכון לחלות במחלת העצבות גדול עשרת מונים.

•    בתפיסתו המושפעת מאהבת עצמו המשוחדת,הוא חי תמיד עם ציפיות גדולות מהחיים ,הכול מגיע לו ומובן מאליו. ממילא אין אף פעם את אפקט ההפתעה החיובית. אדרבה הוא תמיד ובכל תחום, במגוון התפריט של 'בני חיי ומזוני רוויחא' – הבריאות/נחת מהילדים/פרנסה בריווח, מופתע ביותר שהוא לא קיבל 100 אחוז ומלא הפוטנציאל הראוי לו לפי גודל מעלתו. הוא תמיד מאוכזב משהו..

•    כשחסר לו משהו הוא מקים כל צעקה ואינו מסוגל נפשית להכיל ולקבל זאת.

•    ככל שהבעיה שבה נתקל מורכבת יותר, הוא שוקע בבעיה לוקח ללב וממילא אינו יכול ופנוי לחשוב ביצרתיות איך לצאת מהבוץ.

סיכום: אם חפצי חיים איכותיים אנו הרי שעלינו להנמיך קצת את האגו והחשיבות העצמית לתפוס קצת בשולי מידת הענווה והביטול וכך חיינו יהיןו רגועים יותר ומשמחים יותר..

(מיוסד על מאמר הרבי הריי"ץ 'ויספו ענווים בה' שמחה' תש"י)