אחת התמודדויות שמתארים בפני הורים רבים, היא סוגיית הילד המופנם. הילד או הילדה שעונים לנו תשובות קצרות, ולא מכבירים במילים. הילד ולעיתים הנער שמעדיף לשתף חברים, אך לא אותנו, ההורים. איך פועלים נכון עם ילדים מופנמים? ויותר חשוב מכך, האם ניתן לעשות שינוי במצב?



כפתיחה לדברים, אני רוצה לחזור להתחלה. לתובנות החשובות, מהם הגורמים המרכזיים שגורמים לילדים שלנו להפוך למופנמים. וכן, קראתם נכון, ילדים פעמים רבות, הופכים למופנמים… ולא תמיד נולדים כאלו. אמנם, כתב הרמב"ם שהאדם נולד עם נטיות מולדות, אך על נטיות אלו אפשר בעז"ה להשפיע רבות.

איך נולד ילד מופנם?

הפעם, אני רוצה לשים לנו ההורים מראה על עצמנו. כך שאל תכעסו עלי אם הדברים לא יהיו נעימים לאוזנינו… אך אל דאגה, בסוף גם יבואו הפתרונות.

בואו ננסה לחזור אחורה כשהילד היה ממש קטן. האם כשהיה חוזר מהגן, ניסנו לשוחח עמו? האם ישבנו בסבלנות להקשיב לשאלות "הלמה" שלו? האם האזנו לו, גם כשזה לא היה מעניין ממש? אחת הסיבות לכך שהילדים  שלנו נהיים מופנמים, היא העובדה שלא הרגלנו אותם לכך שאנחנו באמת מקשיבים. שהם באמת מעניינים אותנו. שאנו פנויים לשמוע אותם. לכן, מוזר יהיה לצפות, שלפתע בגיל 12 הילד ירצה לשתף. לא פעם, כך מתברר, שהוא איבד אמון בדרך.

אך לא זו הסיבה היחידה.

תחקיר מעניין בנושא אלימות אצל בני נוער, חקר את הסיבה לכך שהילדים לא משתפים את הוריהם באלימות מילולית או נפשית שמתרחשת נגדם. הנערים והנערות תיארו את הסיבות בצורה כואבת וכנה, אך גם באופן כזה שמאפשר לנו ההורים ללמוד, להסיק ולשנות.

נער אחד טען, שאמא שלו אישה לחוצה, וכל פעם שהוא משתף אותה במשהו, היא מתחילה להילחץ, ובעצם, לא ממש מקשיבה לו. "אין לי כוח להיסטריות שלה!". לגבי האבא הוא מוסיף: "הקשר עם האבא אף פעם לא היה קשר פתוח, כך שלשתף אותו זה בכלל לא אופציה".

סיבה מרכזית נוספת לחוסר הרצון לשתף את ההורים, היא הביקורתיות של ההורים. "כשאני משתפת אותה, היא מיד מחפשת איפה אני אשמה. ובכלל, די מהר זה הופך משיחה למריבה בנינו".  תיארה נערה את חוסר הרצון לשתף את אימה בחרם הכיתתי נגדה.

פעמים רבות, מרוב רצון לעזור לילדנו, אנו שוכחים להקשיב להם בפשטות. בלי לדחוף פתרונות, בלי למצוא את האשמים, בלי לחטט, ובלי להילחץ, פשוט להקשיב. לשדר להם שאנחנו איתם.

אמא לילדה בת 8 סיפרה לי כי היא מנסה לדובב את הילדה לספר לה איך היה בביה"ס, אך הילדה לא משתפת פעולה. שאלתי אותה, אם בכל זאת יוצא להן מדי פעם לשוחח, ואם היא יכולה לתאר לי איך זה נראה. והאם תיארה: "הבת שלי חזרה שבוע שעבר מטיול בביה"ס, ושאלתי אותה איך היה. הפעם היא דווקא ענתה ואמרה ברוגז: "לא כיף!". שמחתי שהיא שיתפה ואמרתי לה חזרה: "אבל את כל כך אוהבת טיולים, בטוח היה גם משהו כיף בטיול, נכון מתוקה?". והילדה שלי, תיארה האם בתסכול, במקום להמשיך בשיחה, הלכה לחדר ולא רצתה לדבר איתי יותר".

האם היקרה, בסך הכל רצתה להשפיע לטובה על מצב רוחה של הבת. אך בפועל האם גרמה לה להיסגר עוד יותר. במקום לשאול את הילדה בפשטות: "מה  היה לך לא כיף?", האם ניסתה 'בכוח' לגרום לה להגיד שכן היה כיף, ובכך לא להקשיב למצבה הנוכחי של הילדה. הילדה, זיהתה זאת, ומיד נסגרה.

כמו שאנחנו המבוגרים, אוהבים שמקשיבים לרגשות ולתחושות שלנו, כך גם ילדנו. אמנם אפשר לפעמים לתת עצות, חשוב לעיתים לכוון אותם לראות את הטוב, אך כל אלו מגיעים אחרי ההקשבה הפשוטה, ההבנה וההתעניינות רגשותיהם, כעת.

יש סיכוי לשינוי!

אחד הדברים המרגשים והמעודדים בקשר שלנו עם הילדים, הוא שהשינוי שלנו פעמים רבות, מצליח לתקן שגיאות רבות. כך שגם בנושא הזה, בהחלט אפשר לעשות שינוי. כיצד?

ראשית, נלמד להקשיב. ננסה לפנות זמן, ולהתעניין בכנות. נזכר בעצמנו, כשהיינו ילדים, ונחשוב מה אנחנו היינו מצפים מהורינו בשלב הזה. במהלך השיח, אפשר לנסות ולדמיין שמולנו האחיין או הבן של השכנים… ולא הבן שלנו, לעיתים זה מקל עלינו, על מנת להגיב, ולהקשיב נכון. העיקר בשיחות אלו הוא לנסות ולהבין את התחושה שלהם כרגע, מבלי לנסות להשפיע או לשנות. פשוט להיות איתם, ולבנות אמון מחדש בשיח אתנו.

בהמשך לכך, עולה השאלה, כיצד לגרום לילד מופנם, שהתרגל לא לשתף אותנו, להתחיל לדבר על רגשותיו? גם לכך בעז"ה יש פתרון. להשפיע עליו בדרך עקיפה. למשל, לספר סיפור ולשאול אותו איך לדעתו הרגיש הגיבור בסיפור. בהמשך אפשר גם לנסות לשאול האם הוא הרגיש פעם כך. אפשר לגרום את הילד לשתף אותנו על ידי משחק משותף, ואפילו על ידי צפייה בסרט יחד, שלאחריו נשוחח עם הדמויות השונות ורגשותיהם. פעמים רבות קל יותר לילדים לשתף אותנו באופן עקיף דרך הסיפור או המשחק, ולא ישירות עליהם.

דבר נוסף, לעיתים בכדי לעודד ילד לשוחח אתנו, אנו צריכים להוות את הדוגמא האישית, ולשוחח איתם על עצמנו. אפשר לשתף בצורה מדודה (ולא מכבידה) על רגשותינו שלנו. לספר למשל איך הרגשתי שנתקעתי בפקק. או אפילו רק לתאר להם אירוע שעבר עלינו, ומתוך כך לשאול גם אותם מה עבר עליהם. פעמים רבות הורים מתארים כי בצורה הזו, הילד מרגיש פחות מאוים, ויש לו בטחון גדול יותר לשתף אותנו בחזרה.

ועוד נקודה חשובה, יש ילדים שלעיתים קשה להם למצוא את התשובות בתוך שאלה כללית. למשל: "איך היה בגן?" הילד חווה כל כך הרבה ומתקשה להתמקד. לילדים הללו כדאי לסייע על ידי שאלות ממוקדות יותר. "עם מי שחקת בחצר היום?" או "איזה סיפור הגננת סיפרה?" המסגרת מקלה עליהם בהגדרת הדברים, קודם כל בתוכם, ואחר כך בשיתוף מולנו.

ולפני הסיום הנושא חשוב שנזכור, כי לעיתים ישנם תקופות בחיי הילד (ממש כמו בחיינו שלנו), שאין לילד חשק לשתף, וזה גם בסדר. הכלל העיקרי הוא האווירה הכללית בבית. כלומר, אם בסך הכל יש שיתוף, ויש שיח, זה הגיונו וטבעי, ולא צריך להיבהל שלעיתים יהיה גם פחות.

לסיכום הדברים, על מנת לשמור על קשר פתוח וחיובי עם ילדנו, חשוב שנהייה מודעים לתגובות שלנו כלפיהם, וננסה לשמור על הקשבה כנה, על אווירת התעניינות ולא חטטנות. על תחושת אמון והערכה, ולא ביקורת וחשדנות. כל אלו יגדילו את הסיכוי לפתיחות, לשיח, ולקשר קרוב יותר עם ילדנו האהובים.

ולמי שילדיו עדיין קטנים, חשוב שנדע כי את אווירת השיתוף בבית כדאי להתחיל בגיל הכי צעיר שיש. בגיל שבו האמון באופן טבעי גדול יותר. להרגיל אותם לספר, ולהרגיל את עצמנו לפנות זמן ולהקשיב.

בהצלחה רבה!