גם אם הוא ידוע לכל כגנב המסוכן לבריות שכל מגרעות תבל מצאו משכן בנפשו, עדיין חייבים אנו לאהוב אותו, שכפי שנצטווינו: "ואהבת לרעך כמוך", ואנו עומדים ותמהים: כיצד אפשר לאהוב אדם שפל שכמוהו האם בכלל אפשרי הדבר?
משה מאיים
תשובה ברורה וחד-משמעית לשאלה זו ניתן למצוא בפתיחת פרשתנו – 'תצווה', בה אנו מגלים דבר מעניין : שמו של משה רבינו אינו מוזכר בה ולו רק פעם אחת, וזאת למרות היותה מלאה וגדושה בהוראות וציוויים שהועברו מאת הקדוש-ברוך-הוא דווקא על-ידו. הסיבה לכך נעוצה ב"איומו" של משה:
כאשר שמע משה מהו העונש אותו עומד הקב"ה להטיל על בני-ישראל שחטאו ועבדו את עגל-הזהב, סמרו שערות ראשו והוא החל מתחנן ומבקש מחילה בתירוצים ודרכים שונות. כאשר ראה שכלתה הרעה והקב"ה עומד לבצע את שקבע, הודיע "חד משמעית": "אם תישא חטאתם (כלומר: אם תסלח לעם ישראל, טוב) ואם אַין (אם לא) – מחני נא מספרך אשר כתבת", כלומר, מחוק את שמי מן התורה!
לאחר תחנונים נוספים נענה ה' לבקשת המחילה של משה וסלח לעם על חטאו – "ויאמר ה' סלחתי כדברך". אלא שדברים של צדיק, גם כאשר הם נאמרים "על-תנאי", יש להם השפעה, וחייבת להיווצר מהם תוצאה כל-שהיא. לכן "נמחק" שמו של משה מפרשה שלמה בתורה הלא היא פרשתנו- תצווה.
עם ישראל נכשל בחטא החמור ביותר – "עבודה-זרה" – חטא העגל. משה ידע והבין היטב את משמעות בגידה זו. הן רק מספר שבועות קודם לכן זכה העם לראות במו עיניו את המעמד הנעלה ביותר עלי-אדמות – מעמד "מתן תורה" בהר-סיני, וזאת לאחר הניסים והנפלאות שראו ביציאת מצרים: עשרת המכות ; קריעת ים-סוף, ועוד ועוד. למרות הכל בגד העם באלוקיו והחליפו ב"עגל זהב". זהו ללא ספק חטא בל יכופר!
מסירות נפש
אך מנהיג העם – משה רבינו – בשומעו כי הקב"ה עומד להשמיד את עמו, מוסר את נפשו ומוכן לוותר על היקר לו ביותר, הלא היא התורה – שכל חייו, מעשיו ותוכנו מונחים בה, עד שנקראה התורה על שמו כנאמר "זכרו תורת משה עבדי". ומשה רבנו מוכן ששמו ימחק ממנה!
משה רבינו, כמנהיג יהודי אמיתי, מלמדנו שגם כאשר שומעים "עדות נאמנה", ואפילו מהקב"ה בכבודו ובעצמו, על יהודי מסוים או קבוצה של יהודים שעברו על חטא חמור ביותר, אין להשקיט את המצפון ולהתנחם באמרה : "מגיע להם". יש לעשות הכול – גם אם הדבר דורש ויתור על החשוב ביותר (הכול כמובן על-פי חוקי התורה) – כדי לעזור לזולת.
רק משה יכול
כעת נבין את פסוק הפתיחה של פרשתנו: "ואתה תצוה את בני ישראל, ויקוו אליך שמן זית זך, כתית למאור, להעלות נר תמיד". מיד לאחר מכן לומדים אנו כי "באוהל מועד . . יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר…" היינו, למרות שהדלקת הנרות היתה על-ידי אהרן, היה השמן מגיע תחילת לידיו של משה דווקא והוא זה שהעביר זאת לאהרן. וכל זאת למה?
היות והוא, משה רבינו, היה זה שמסר את נפשו למען עם ישראל, משום כך דווקא בכוחו, להדליק את "נר תמיד" – להדליק ולהצית את "נר ה' נשמת אדם" שבכל יהודי, עד שיהפוך לנר הדולק תמיד.
במילים אחרות ; "אתה – משה רבינו, תהיה זה ש"תצווה" (מלשון "צוותא-וחיבור"), המחבר בין הקב"ה ובני ישראל. אתה הוא שתעלה את "נר התמיד", להעלות ולגלות את ה"נר ה' " שבכל יהודי ויהודי.
גם בך
תכונה זו של אהבת ישראל נמצאת במידה גדושה בעיקר אצל מנהיגי ישראל האמיתיים, ולדברי חכמים הרי שלכל דור ודור יש את ה-"משה רבינו" שלו. כך גם נראה מסיפור מגילת-אסתר אותה נקרא בפורים : גם כאן אנו מגלים את מסירות נפשו של המנהיג, שהתגלם באותם ימים בדמותו של מרדכי היהודי.
בכל יהודי ויהודי קיימת אותה אהבת-ישראל – עד כדי מסירות נפש למען הזולת – והדבר מתגלה בעיקר בעתות צרה. בעצם מהותו אוהב כל יהודי את רעהו, שמח בשמחתו וכואב את כאבו, אלא שחיי היום-יום האפורים מכסים לעתים על קשר נפשי זה.
ודאי, שכאשר רק נדאג "לגלות" אהבה זו, נזכה לצעוד מגאולת פורים אל הגאולה האמיתית והשלימה, "בימים ההם בזמן הזה".