השבוע נציין את היום הקשה והעצוב ביותר לעם ישראל: תשעה באב. היום בו (בשנים שונות) נחרבו שני בתי המקדש, נגזר על דור המדבר לא להיכנס לארץ ישראל ובו הרומאים הצליחו לחדור לביתר, מבצרם של לוחמי בר כוכבא, ולהחריבה. זהו היום המסמל יותר מכול את הגלות, החורבן ושפיכת הדם היהודי בראש כל חוצות.

לא לחינם מקונן הפייטן על היום: "יום מוכן היה בפגוע פגעות, והעמיד האויב והרים קול זוועות". חכמינו זיכרונם לברכה ראו בחלק הראשון של חודש אב זמן לא מבורך, וקראו להשתדל להימנע בזמן זה מעימותים, במיוחד עם גויים.

■ ■ ■ 

תשעה באב הוא יום שמזכיר לנו במיוחד את החיוניות שבאחדות. בית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם, מריבות פנימיות שפסקו רק אל מול הבית העולה באש. האחדות היא המפתח לבנינו של בית המקדש השלישי.

לא מכבר חווינו אחדות מופלאה בעם ישראל – בעת שכולם חרדו לשלומם של שלושת הנערים שנרצחו על קידוש השם. במשך ימים ארוכים נראה כאילו העם שכח מהמחלוקות הפנימיות, והאמונה הפנימית והערבות ההדדית שלנו התגלתה במלוא עוזה. בכל העת בה חשבו שעדיין יש סיכוי להצלת הנערים, נערכו למענם תפילות שהקיפו את כל גווני הקשת החברתית בישראל. מהיכלי הישיבות החרדיות ועד למשרדו של שר האוצר, שפתח גם הוא את סידורו של סבו והתפלל לאבינו שבשמים שיחזיר את הילדים לביתם.

לאחר מכן, תחת מתקפות הטילים, שוב התגלה מימד של אחדות בין חלקי העם. השאלה הקשה היא, האם האחדות המופלאה הזו יכולה להחזיק מעמד? לצערנו, אנו אמונים על אחדות רק בשעות צער. בזמני שגרה, שבות ומתגברות המריבות הפנימיות ודוחקות את רגלי האחדות למקום שממנו היא באה.

צו השעה הוא לשמר את האחדות, לטפח ולחזק אותה. האחדות ממשיכה להיות ההכנה החשובה ביותר לעידן הגאולה. הכנה וגם טעימה מהעידן בו לא נצטרך לעשות משהו כדי להיות מאוחדים, כי ממילא נהיה כאלה.

■ ■ ■ 

אירוע קשה נוסף התרחש בתשעה באב – לפני תשע שנים. בטרגדיה בה נקרע עם ישראל כפי שלא נקרע בעשרות השנים האחרונות, גורשו יהודי גוש קטיף. בזמנו, אולי הייתה עדת סומים קטנה בתוכנו שהאמינה כי מדובר בצעד מבורך. אולי. מה שבטוח הוא שהיום אף אחד לא חושב כך.

מהצד השני של המתרס – עבור הפלסטינאים, היה הגירוש מראשיתו הוכחה לניצחונו של הטרור. החמאס השתלט על רצועת עזה. טילים נורו במשך שנים על יישובי הדרום, ובסוף גם הגיעו לתל אביב ולחיפה.

סוד ההצלחה במאבק נגד אויב נעוץ בהתפכחות ובהכרה שמדובר אכן באויב. בהכרה שמעולם לא היה לנו פרטנר לשלום, משום שאף אחד מכל סוגי המחבלים למיניהם השורצים בחבלי ארצנו לא מוכן להכיר בריבונות יהודית בארץ ישראל. יד קשה היא אמנם אורח החיים של עשיו ולא של יעקב, אבל כבר לימדונו חכמינו כי 'הבא להרגך – השכם להרגו'. בכורח הנסיבות אין לנו ברירה אלא לרסק להכחיד את האויב עד כלה, ולא להשתטות ולהיעצר באמצע.

אין לנו ברירה אלא להפנים את העובדה, כי שלום אמת ישרור בארצנו אך ורק כאשר תשעה באב יהפוך ליום חג – כפי שאנו מובטחים שיקרה בגאולה האמיתית והשלמה, שתבוא תכף ומיד ממש.