התנהגותו של שלמה-זיגמונד זעזעה את קהילת יהודי קרקוב. באותם ימים הייתה קרקוב עיר של תורה ויראת-שמים. פריקת העול של הצעיר היהודי הייתה אפוא חריגה מאוד.

זיגמונד נולד בגרמניה, ובנעוריו נטש את דרך התורה והמצוות והחל לחיות חיי הפקר. הוא התחבר עם צעירים לא-יהודים ונעשה כאחד מהם. במרוצת הזמן שינה את שמו לזיגמונד, ונתמנה למנהל אחוזותיו של הנסיך ששלט באזור קרקוב.

רבה הזקן של קרקוב באותה עת (בשנת ה'קכ"ג, לפני כ-650 שנה) היה רבי יצחק, גדול בתורה וביראה, שהיה ממגורשי אשכנז. יום אחד הופיע זיגמונד בביתו ובפיו בקשה: הוא מעוניין שהרב יערוך לו חופה וקידושין עם בחירת ליבו.

הרב ביקש לדעת מי הכלה, וזיגמונד נקב בשמה. היא הייתה אישה גרושה, ממשפחה מכובדת, אבל לא יראת-שמים יתר על המידה. הרב הזכיר לזיגמונד כי הוא כוהן ואין הוא רשאי לשאת גרושה. הצעיר הגיב בזעם ואמר כי יתחתן איתה ויהי מה.

בתוך כך ניסה הרב לפנות אל הגרושה ובני משפחתה, ולשכנע אותם כי הנישואין האלה אסורים. הללו, שהיו קשורים עם זיגמונד בקשרי מסחר, קיוו כי הנישואין ישפרו את עסקיהם. הם הביעו את ביטחונם כי אם ירצה, יוכל הרב למצוא 'היתר' לבעיה. הם אף הודיעו כי הנישואין יתקיימו בכל מקרה.

כשראה כך הודיע להם הרב כי אם יתבצעו הנישואין יטיל עליהם חרם. כמו-כן ביקש לפרסם בכל בתי-הכנסת בעיר את האיסור המוחלט של נישואי כוהן וגרושה.

בעיר סערו הרוחות. היראים תמכו, כמובן, בעמדתו של הרב, ומולם התייצבו קרובי משפחתה של הגרושה וכמה מידידיהם, שהחניפו להם.

ההתנגדות התקיפה של הרב נהפכה לאתגר בעבור הצעיר הפוקר. בתוקף מעמדו הרם הצהיר כי הרב עצמו, על אפו ועל חמתו, יערוך לו ולגרושה את הקידושין.

זיגמונד הצליח לשכנע את הנסיך כי הרב מונע ממנו להינשא מתוך דעות קדומות. הנסיך החליט להזמין את הרב אליו, וזימן לפגישה גם את ההגמון. הרב הסביר לנסיך ולהגמון כי אין אלה 'דעות' שלו, אלא זה ציווי הבורא בתורתו, ואין הוא רשאי לנטות ממנו.

ההגמון טען כי בסמכותם של הרבנים להתאים את ההלכה לנסיבות, ושבכוחם לתת פירוש של 'תורה שבעל-פה' לתורה שבכתב. הרב דחה את דבריו והבהיר שהתורה שבעל-פה עוברת במסורת מדור לדור, והיא משלימה את התורה שבכתב ואין בכוחה לשנות אותה.

התפתח ויכוח. ההגמון ניסה להביך את הרב, אולם הרב ענה על הכול בנחת ובשפה ברורה. הוא הביא גם הוכחות ממקורות הנצרות, דבר שהרשים מאוד את הנסיך. כאשר החל ההגמון ללעוג לאמונת היהדות הגיב הרב באמרו כי דווקא איש-דת נוצרי צריך לכבד את היהדות, שכן הנצרות באה ממנה…

בסיום הדיון אמר הנסיך, כי אמנם הוא מכבד מאוד את עמדתו של הרב, אך למעשה הוא פוקד עליו לערוך את חופתם של זיגמונד והגרושה.

הרב לא נבהל מדברי הנסיך, והבהיר כי איש לא יוכל לכפות עליו לעשות דבר המנוגד לתורת משה. הנסיך הפטיר בכעס: "נמתין ונראה רצונו של מי יקום".

בוקר אחד הופיעו חיילי הנסיך בפתח ביתו של הרב. בידם הייתה פקודה להביאו אל מרכז השוק, ושם תיערך חתונתם של זיגמונד והגרושה. הרב יצא מהבית בראש זקוף ובמבט נחוש, וכך התייצב מול בני הזוג וחבורת תומכיהם שנאספו במקום.

בקול נרגש פנה אליהם הרב והבהיר חד-משמעית כי לא יעשה דבר המנוגד לתורה, גם אם הדבר יעלה לו בחייו. הוא ניסה לדבר על ליבם לחזור בהם, אך הם עמדו במריָם. לבסוף הִתרה בהם כי רק הם יהיו אחראים לתוצאות מעשיהם.

זיגמונד והגרושה עמדו מול הרב בחוצפה ותבעו ממנו לקדשם. את המתח באותה שעה היה אפשר לחתוך בסכין. פתאום קרא הרב בקול: "ריבונו של עולם! רוצים לאלצני לעבור על מצוותך. אנא השם, קדש את שמך בעולמך, תן תקווה לדורשיך וחשוף זרוע קודשך כלפי הניצבים נגדך בעזות-מצח!".

הרב הזקן פרץ בבכי והחל לקרוא בדבקות רבה: "ענני ה' ענני, עשה למען שמך הקדוש, הגדול והנורא!".

אך סיים את תפילתו וזעקות אימים פילחו את האוויר. תחת רגליהם של זיגמונד והגרושה נפער בור עמוק, והשניים נפלו לתוכו. ערֵמות עפר החלו להידרדר אל תוך הבור, וכעבור זמן קצר כיסתה אותם האדמה והם נעלמו.

חיילי הנסיך ניסו לחפור באדמה, אך כל מאמציהם היו לשווא. הנסיך בא לראות את המחזה במו-עיניו ונחרד. הוא שלח שליחים להתייעץ עם ההגמון כיצד לפייס את הרב, אולם השליחים חזרו וסיפרו כי ההגמון ממלמל הברות נטולות משמעות וכי אין עם מי לדבר.

הנסיך החליט ללכת אל הרב ולבקש את סליחתו. הרב קיבל את התנצלותו, אך ביקש דבר אחד –  לגדר את המקום בחומת אבנים, לבל ייכשלו הכוהנים בהליכה מעל קברי השניים.

לפחות כמאה ושישים שנה לאחר מכן (עוד בימי הרמ"א), עדיין היה אפשר לראות במרכז השוק בקרקוב את חומת האבנים, שהוקמה בהוראת הנסיך, לציון המקום שבו נבלעו שני החוטאים, והסיפור עבר ברעד מדור לדור.