אחת השאלות השכיחות ביותר הייתה: "למה הרבי לא בא לארץ". הכול ידעו עד כמה הרבי מעורה בנעשֶה בארץ, ועד כמה אכפת לו כל דבר שמתרחש כאן. טבעי שהכול שאלו למה אדם שאוהב כל-כך את ארץ-ישראל אינו עולה אליה.

היו שאף פנו אל הרבי ושאלו אותו ישירות. האלוף (אז) אריאל שרון ביקר אצל הרבי ושאל: "למה לא תאמר 'אחריי' ותבוא לארץ בראש חסידיך?". השיב לו הרבי: "טבעי שאתה, כמפקד, שואל את השאלה הזאת, שכן מפקד בעם-ישראל צריך ללכת בראש חייליו. אבל יש מצב שבו אסור למפקד לקרוא 'אחריי'. למשל, קברניט בספינה טובעת. הוא צריך להציל תחילה את כל הנוסעים ורק אחר-כך הוא רשאי להיכנס אל סירת ההצלה".

סירת ההצלה

התשובה הזאת מעניקה לנו נקודת-מבט שלא תמיד אנו ערים לה. לנו נדמה שהאתגרים גדולים של עם-ישראל הם כאן בארץ, בעוד חוץ-לארץ הוא סיר הבשר, שבו הכול זורם על מי מנוחות. מתברר שהרבי ראה את הדברים אחרת לגמרי. ארץ-ישראל היא 'סירת ההצלה', ואילו 'הספינה הטובעת' היא יהדות העולם.

יש הרבה אתגרים כאן בארץ. גם כאן יש בעיות קשות של העדר חינוך יהודי וזיקה יהודית רופפת. למרבה הצער גדלים בארץ צעירים רבים שאינם מבינים את חשיבות שמירת הזהות היהודית, והם עלולים להתפתות ולשאת בני-זוג לא-יהודים. אבל עם כל הבעיות, הנישואים בארץ רובם ככולם הם בין יהודים.

בעולם הגדול המצב שונה לחלוטין. רוב הצעירים היהודים אינם נישאים לבני-זוג יהודים, וכך אנו מאבדים מדי שנה מאות אלפים מבני עמנו. ילדיהם של רבים מהם כבר לא יהיו יהודים. אחרים, שאימם יהודייה, יגדלו בבית מתבולל, ואין ודאות שיֵדעו כי הם למעשה יהודים.

הקיום היהודי בעולם הוא בבחינת 'ספינה טובעת', והאתגר הגדול המוטל עלינו הוא להציל המוני נפשות יקרות של בני עמנו מגלי הטמיעה וההתבוללות. לתת להם חינוך יהודי, לקרבם אל בית-הכנסת, להעמיק את הזיקה היהודית בנפשם.

הבעת הוקרה

זה האתגר שהטיל הרבי מליובאוויטש על כתפי שליחיו, שאותם שיגר לכל קצווי תבל. הללו נדרשו לוותר על חיים נוחים בקהילה דתית מפנקת, להתמודד עם קשיים עצומים בחינוך ילדיהם, להסתפק במועט, מטעמי כשרות. כל זאת – כדי להציל את ספינת עם-ישראל מטביעה.

הכינוס העולמי השנתי של השלוחים הוא הזדמנות להביע הוקרה למסירות-נפשם ולתרומתם האדירה למען הקיום היהודי. זו גם ההזדמנות לבקש מהקב"ה כי ישלח את משיחו, שיקבץ את נידחינו מארבע כנפות הארץ ויתקיים הייעוד "קהל גדול ישובו הנה", בקרוב ממש.