מדי שנה בשנה, בהתקרב חג הסוכות, נוהג היה הגאון מפיטרקוב, רבי חיים- אלעזר ואקס, לשגר אתרוג מובחר לאדמו"ר רבי יחיאל מאלכסנדר.
בחירת האתרוג בעבור הרבי מאלכסנדר לא הייתה עניין של מה-בכך. הרב מפיטרקוב היה מקבל לידיו מבחר גדול של אתרוגים, ומתוכם ברר את הנאים והמהודרים ביותר. הוא היה מסתגר בחדרו עם האתרוגים ובוחנם בקפידה. רק כשחש שלם לגמרי עם בחירתו, אורז היה את האתרוג בר-המזל ברפידת פשתן, ושולחו בידי שמשו אל חצר הרבי באלכסנדר.
הרבי מאלכסנדר, מצידו, העריך עד מאוד את הטרחה ותשומת-הלב של הגאון מפיטרקוב. בכל פעם שהיה שמשו של הרב מופיע בפתח ביתו והאתרוג בידיו, היה הצדיק מקבל את פניו בשמחה רבה ובמאור-פנים נדיר.
גם באותה שנה לא שינה הרבי מאלכסנדר ממנהגו זה, והרעיף על שליחו של הרב מפיטרקוב חיבה ואהבה. השינוי בא למחרת. הרבי קרא אליו את שמשו האישי ואמר לו: "לא אפרט באוזניך את נימוקיי, אך האתרוג הנאה ששיגר לי השנה הגאון מפיטרקוב, אינו נראה לי והייתי רוצה אתרוג אחר. אבקשך אפוא לחוש אל הגאון, להשיב לו את האתרוג הזה ולבקשו להואיל ולשלוח לי אתרוג אחר, כדי שאוכל לברך עליו בשמחה שלמה".
גדולה הייתה מבוכת השמש נוכח המשימה הבלתי-נעימה שהטיל עליו רבו. איך יבוא אל הרב מפיטרקוב ויחזיר לו את האתרוג הנאה ששיגר? ומה יאמר לו? ובכלל, לא נאה להשיב מתנה ועוד לבקש אחרת במקומה…
אך חזקה עליו מצוות רבו, קם השמש ונסע לפיטרקוב. כמי שכפאו שד, מסר את דברי הרבי לגאון, ממתין בחשש לתגובתו.
התעטף הרב מפיטרקוב במחשבותיו, כמחפש אחר מוצא של כבוד מהעניין. לפתע עלה על שפתיו חיוך דק. "יש לי רעיון", אמר. "הבוקר שלחתי אתרוג מהודר לרב פלוני, המתגורר באחת העיירות הסמוכות. אמנם לעניות דעתי האתרוג שבידך עולה עליו בהדרו, אך רואה אני כי 'לא מחשבותי מחשבותיכם'. אין לי אפוא ברירה אלא לנסוע לאותו רב ולבקש ממנו להחליף את אתרוגו באתרוג שבידך. אולי דווקא הוא ישביע את רצונו של הרבי מאלכסנדר".
כשהגיעו השניים לביתו של הרב בעיירה הסמוכה, כבר הייתה השעה שעת לילה. הופעתם של הגאון מפיטרקוב ושמשו של הרבי מאלכסנדר בשעה כה מאוחרת בביתו, הבהילה מעט את הרב.
אך כששמע את בקשתו יוצאת-הדופן של הגאון מפיטרקוב, התחלפה הבהלה בצער. בשעות שהחזיק באתרוג, מאז הבוקר, כבר נקשר אליו נפשית והחל לחבבו. קשה היה לו להשלים עם מסירת האתרוג, גם תמורת אתרוג אחר, נאה לא פחות. אף-על-פי-כן לא עלה על דעתו לסרב לגאון מפיטרקוב, על-אחת-כמה-וכמה ביודעו למי מיועד האתרוג.
בלב כבד מסר אפוא הרב את אתרוגו לידי שמשו של הרבי מאלכסנדר, ותחתיו קיבל את האתרוג שחזר מאלכסנדר.
שמח השמש שמחה רבה, על שעלה בידו להשיג בו-ביום אתרוג אחר, מהודר גם-כן. בכל ליבו קיווה כי האתרוג הזה ימצא חן בעיני הרבי.
עם שחר נכנס השמש אל הרבי והציג לפניו את האתרוג החדש והמהודר. "ממש שופרא דשופרא", לא היה השמש יכול להתאפק מלחוות את דעתו.
הרבי נטל את האתרוג בידיו, הרימו אל האור והביט בו מכל צד ועבר. כעבור רגע נתכרכמו פניו והניחו. "אתרוג של עצבות ועוגמת-נפש הבאת לי", אמר לשמש הנדהם. "עוגמת-נפש", הוסיף ומלמל לעצמו, "עוגמת-נפש"…
ביקש הרבי מהשמש לספר לו כיצד השיג את האתרוג. השמש סיפר ופניו של הרבי נחמצו. "ובכן, סע לאותו רב והשב לו את אתרוגו. שלו הוא. לא אברך על אתרוג שיש בו קמצוץ של עוגמת-נפש לאדם כלשהו מישראל".
חג הסוכות כבר בפתח ולרבי מאלכסנדר עדיין אין אתרוג. יומיים לפני החג פנה אל שמשו ואמר: "הלוא הרב מפיטרקוב שולח לי בכל שנה תיבה של אתרוגים פשוטים, כדי לתלותם לנוי סוכה. הבה נפתח את התיבה, אולי נמצא בה אתרוג נאה לברכה".
משתומם נשא השמש את התיבה אל הרבי ופתחה. החל הרבי לברור בין האתרוגים עד שהניח ידו על אחד מהם וחיוך של שביעות רצון עלה על פניו. "הנה אתרוג לתפארת", אמר, "'הדר' אמיתי". עוד דקות רבות הוסיף הרבי להביט באתרוג מכאן ומכאן, ושתי עיניו נוצצות, כמוצא שלל רב.
פתאום הבחין בשמש המתבונן בו. "אה!", הניף הרבי את ידו בביטול, קורא את מחשבותיו. "כלום מבין אתה באתרוגים? הלוא האתרוג משול הוא ללב, ואיזו השגה יש לך בלבבות?"…
באותה שנה לא חדל הרבי מאלכסנדר מלהשתבח באתרוגו. ובאחד מימי החג אף הוסיף ואמר לחסידיו: "לי יש הצלחה, ברוך ה', שאני זוכה תמיד לאתרוגים מהודרים. אולם דעו לכם דבר אחד – כשמביאים לי אתרוג, אינני מביט בו עד לאחר הסליחות של שלוש-עשרה מידות. כי אז, בדמעות הזולגות באמירת הסליחות, מתכבסים כל כתמי האתרוג והוא נהפך להיות נקי וזך מכל רבב"…