השבוע נחגוג את חג הסוכות,המכונה, זמן שמחתנו. אלא לכאורה לא כל כך ברור למה בכלל שמחים.

עלינו לעזוב את בתינו למשך שבוע, לגור בצריפים שמורכבים מדפנות דקות ותקרה עשויה עלים, הקרויים "סוכות", וכן לנענע במשך כמה דקות מידי בוקר ארבעה סוגי צמחים – לולב, אתרוג הדס וערבה.

חכמינו אומרים שהסוכות הם זכר לכך שה’ הקיף אותנו ב’ענני כבוד’, לשם הגנה, ארבעים שנה במדבר, כשם שהסוכות שלנו מקיפות אותנו, אבל עדיין נשאלת השאלה: איך כל זה אמור לגרום שמחה?

יש אומרים שהמעבר מהסוכה לבית למשך שבוע, גורם לנו להעריך יותר את בתינו, אבל זו סיבה לשמוח אחרי החג, כאשר אנחנו עוזבים את הסוכות. ומה באשר ליהודים שאין להם בית, או אלה שגרים בסוכות כל השנה (ויש יהודים כאלה)?…

כדי להבין את זה, הנה סיפור. השנה, 1935. המקום, יקטרינוסלב. סטלין ימח-שמו וזכרו לעד, שולט שליטה מוחלטת על הגופים, המחשבות והלבבות של מאות מיליוני אזרחים ברוסיה.

הוא היה נחשב בעיניהם, כמו בעיני מיליוני קומניסטים בעולם, כ"שמש העמים". אפילו קיבוצים שמאלניים בישראל הדביקו את תמונתו על קירות חדרי האוכל שלהם כדוגמא חיה לטוב וקידמה.

בתנאים הללו, לא היה זה פלא שהיהודי שהיה גבאי בית הכנסת הגדול ביקטרינוסלב נשטף בתעמולה הקומניסטית, החליף את שמו בעל הצליל היהודי גרשון לגרישה וקיבל עבודה חדשה – להיות מדווח חיצוני למשטרה החשאית, הנ.ק.וו.ד.

המפלגה מינתה אותו למנהל בנין הדירות בו התגורר והוא מילא את תפקידו נאמנה להשגיח על אחד הדיירים בבנין, הרב הראשי לעיר, רבי לוי יצחק שניאורסאהן.

הוא דיווח על כל תנועה חשודה, על כל מבקר, אפילו על כל שיחת טלפון חשודה. הוא ציפה כל הזמן להזדמנות לתפוס אותו ב"חטא" כלשהו, ולפעמים עקב אחריו גם בצאתו מן הדירה.

למעשה, ככל שהזמן עבר וגרישה קרא יותר ויותר ספרות מפלגתית, הוא החל להתכחש לכל דבר שהזכיר לו את עברו ה"חשוך" והגביר יותר את מאמציו להפליל את הרב שניאורסאהן.

בעיניו, הקומניזם היה צעיר, רענן ואור ולעולם והוא הצטרף בהתלהבות לתקוה שבקרוב האור הזה ישחרר את כל בני האדם גם מכבלי הדת וראה ברב מישהו שמנסה לעצור את כל זה.

אבל משום מה, הוא לא בחר בדרך הקלה, פשוט להעליל על הרב סיפור ולגרום לכך שיאסרו אותו. גם ביחס לאורח חייו הפרטי, גרישה לא חדל מלשמור שורה של מצוות, כמו שבת ואחרות.

ואז, בלילה חורפי אחד, כחצות הלילה כשגרישה כבר שכב לישון, הוא התעורר לקול נקישות על דלת ביתו.

"מי זה יכול להיות בשעת לילה כזו?", הוא חשב לעצמו. בודאי לא המשטרה. כאשר אנשי הנ.ק.ו.ד. ערכו ביקורי-פתע בלילות, הם כמעט שברו את הדלת כדי להפחיד את קרבנותהם. הפעם הנקישות היו שקטות וקצובות.

הוא הביט בעינית הדלת והתפלא לראות את.. אויבו, הרב. "מה הוא רוצה בשעה כה מאוחרת", תמה גרישה.

הוא פתח את הדלת מעט וניסה לומר מילה, אבל משהו בפניו ובעיניו של הרב עצר בעדו והוא רק הביט ברב בדומיה.

אפשר להכנס? שאל הרב, וגרישה הרחיב את פתח הדלת. הרב נכנס, סגר את הדלת אחריו ומשום מה היה קשה לגרישה להיישיר מבט מולו.

"הקשב, גרישה", אמר הרב כשהוא מניח יד על כתפיו של גרישה. "אני סומך עליך. אני מאמין שאתה ידיד שלי ואני בוטח בך".

גרישה ניסה למחות. הוא אפילו רצה לגלות שהוא ’מדווח’, אבל לא הצליח להוציא את המילים מפיו.

יתר על כן. לרגע, חלפה בראשו מחשבה שחורה כעורב. "אולי זו ההזדמנות להשיג הוכחה מפלילה", אבל הוא רק הביט בעיניו של הרב וחש מבוייש.

הרב המשיך לדבר ברוך ובשקט. הוא היה מודע היטב לסכנה.

"הלילה, לפני כשעה, הגיעה לביתי אישה זקנה. אתה שומע, גרישה?" הוא הנהן בראשו. והרב המשיך: "נתתי לה להכנס והיא פרצה בבכי. היא סיפרה שבתה היהודיה הכירה צעיר יהודי והשניים עומדים להנשא. שניהם עובדים במרכז הקומניסטי האזורי והם עומדים לערוך חתונה אזרחית, אבל האם החליטה שהבת שלה תתחתן בחתונה יהודית כשרה, ולמרות שהחתן והכלה הם אתיאסתים מושבעים, היא שכנעה אותם לערוך חופה יהודית.

"מובן שמדובר בסיכון עצום מבחינתם, אם הם יתפסו, הם יפוטרו מעבודתם, ואולי ישבו בכלא ואף יהרגו, אבל הם הסכימו. כעבור חמש דקות, גם הם הגיעו לפתח ביתי. כל אחד בנפרד, כדי לא למשוך תשומת לב.

"עלי לפעול מהר ובזהירות. הם עצמם בוודאי לא יגלו דבר. אבל ברצוני לאסוף מנין, כלומר, עוד תשעה יהודי שומרי מצוות, מלבדי. אספתי כבר שמונה ואתה העשירי למנין.

"אבל למה אני?"… גריש ניסה למחות. בתוך תוכו, הוא חש כלפי הרב כננס מול ענק, אבל בינו לבין עצמו הוא חשב: "למה אתה  למה אתה לא יושב ולומד תורה בשקט כמו שאר הרבנים, למה אתה, אנשיך, וכמובן החתן והכלה, מסכנים את חייכם?"…

אחרי רגע של דומיה, קולו של הרב נשמע שוב. "כפי שאמרתי, אנחנו זקוקים לך".

גרישה הבין שהרב לא תמים והוא יודע היטב שבן שיחו הוא ’מדווח’, אבל עכשיו הרב היה זקוק לעזרתו וסמך עליו בנושא שכרוך בחיים שלו ושל אחרים.

הברירה היתה שלו. הוא רמז לרב להמתין רגע, לבש במהירות מכנסים וחולצה מעל חלוק השינה שלו, נעל נעליים וצעד במדרגות בעקבות הרב, לכיוון הדירה שלו.

במקום המתינו כבר, בדיוק כמו שהרב אמר, איש צעיר, אישה צעירה, אישה מבוגרת ועוד שמונה יהודים. הנוכחים הביטו חליפות בגרישה וברב במבוכה, אבל הרב לא בזבז זמן. הוא הושיב את בני הזוג לפניו, שאל אותם מספר שאלות, כתב כתובה, הביא בקבוק יין ואז הורה לכולם לעמוד, פרש טלית מעל החתן והכלה במקום חופה, ואז התחיל טקס קצר. הכל היה דומם ורק קולו של הרב נשמע כשהכל חשים כאילו הם בתוך מנהרת זמן. הרב קרא את הכתובה, החתן ענד טבעת על אצבע הכלה, הרב אמר את שבע הברכות, והטקס הסתיים. כולם חייכו ולחשו מזל טוב. הכלה ואמה בכו בדמעות של גיל. כך גם החתן, והנאספים לחצו ידים ונתנו נשיקות. רק הרב עמד ללא ניע, עיניו בערו באהבת הבורא.

הם לא העזו לשיר או לרקוד מחשש שימשכו תשומת לב מצד השכנים ויסכנו את חייהם, אבל הלבבות שלהם גאו ברגשות שעוצמתן עלתה בהרבה על זו של המילים.

ואז קרה לגרישה משהו שהוא חוה רק בתור ילד. הוא חש שמחה.

בתוך דקות ספורות כל הנאספים יצאו מבית הרב אחד אחד, ונעלמו בחדר המדריגות בחסות החשיכה. רק גרישה נשאר.

הוא הוציא את הארנק שלו מכיס בגדיו, שלף ממנו כרטיס והגיש אותו לרב.

"מה זה?" שאל הרב.

"זה, רבי, כרטיס החבר שלי במפלגה. אני לא צריך אותו יותר. מהיום והלאה, אני נאמן לך ולאלוקיך. אני יהודי, רבי, אני יהודי. ואף אחד לא יכול לקחת את זה ממני. צדקת. יכולת לסמוך עלי"…

הסיפור עונה על השאלה שלנו. סוכות הוא חג שמח כי הוא מזכיר לנו שלאמיתו של דבר העולם שנראה עולם השקר ותופעה ברת-חלוף, הוא בעצם מלא ברכות, משמעות ושמחה. זאת, בתנאי שנהיה קשורים לבורא ולתורתו.

כמו גרישה בסיפור שגילה כי הקומניזם וסטאלין יכולים להנהיג את רוסיה ולהבטיח חרות וקידמה, בעוד ר’ לוי יצחק נראה כמי שנימנה על הצד המפסיד, הנרדף, והחסר כל. אבל רק הצד הזה היה יכול לספק שמחה ואמת.

זה המסר של חג הסוכות. אנו עוזבים את בתינו שנראים כקבועים כדי להזכיר לעצמנו שהעולם הוא בסך הכל פרוזדור ומעבר לקראת משהו באמת קבוע – מצות סוכה.

וכמו בחופה שבסיפור, בה שני בני הזוג באו בברית הנישואין, גם אנחנו מחזקים את הקשר שלנו עם הבורא.

זה יהיה התפקיד של משיח שיחדיר באנושות כולה את השמחה האמיתית ואז כל העולם ישמח ואפילו הצמחים ירננו, כשם שהלולב והאתרוג מתנענעים אל מול בוראם בשמחת החג.

חג שמח לקוראינו ולכל בית ישראל.