שבת זו היא שבת הכנה לראש השנה.
פרשת השבוע היא "נצבים וילך", כלומר עמידה יציבה אך גם תנועה והתקדמות. וזה מאד סמלי לראש השנה כאשר כולנו עומדים באימה לפני השם; בטוחים שהוא אבינו ומלכנו והוא יברך אותנו בשנה חדשה טובה, וגם נמצאים בתנועה של התקדמות והתעלות רוחנית לרמות יותר גבוהות של עבודת השם.
אבל אנחנו מבחינים כאן בדבר תמוה. דווקא בפרשת השבוע, התורה אומרת שבני ישראל עתידים להיות עובדי אלילים!
בפרשה מובאים דברי ה' "וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי". ובהמשך הפרשה, משה חוזר על כך ואומר: "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם". ולמעשה, זו הסיבה שבגללה הוא כותב את הפרשה הבאה בתורה, שירת האזינו – לעקור ולשרש את העבודה הזרה.
יתירה מזו, אנו רואים שזה אכן מתקיים. היהודים עובדים את עגל הזהב זמן קצר מאד לאחר שהשם דיבר אתם בהר סיני. הם עשו זאת שוב במשך מאות שנים בתקופת בית המקדש הראשון, ואפילו היום, מספר רב של יהודים לכודים ברשת של מסיונרים, השם ירחם עליהם ויוציאם במהרה.
ונשאלת השאלה: למה להזכיר לנו על כל הדברים המדכאים הללו לפני ראש השנה, כאשר אנו נדרשים לקבל התעוררות והשראה חיובית?
כדי להבין את זה, הנה סיפור.
לפני כמאתיים שנה, בימיו של רבי שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הראשון בשושלת אדמו"רי חב"ד (שיום הולדתו חל השבוע, בח"י באלול) חי יהודי עשיר שצבר את הונו בבניית אוניות עבור חיל הים הרוסי.
הרוסים מעולם לא הצטיינו באהבת יהודים. אדרבה, רובם הם אנטישמים והמצב היה כזה שקבוצה גדולה מבין הפועלים של היהודי 'התברכו' במידה רבה במיוחד של שנאת ישראל. הם שנאו את אדונם, קנאו בהצלחה שלו ולא היו מהססים להרוג אתו, אם לא היו עומדים על כך לדין.
יום אחד הפועלים חרשו מזימה. הם גרמו במתכוין פגם כלשהו בייצור ואז פנו למשרד התביעה הכללית ודיווחו על כך. בהסתמך על הליקוי, הם קיוו שבית המשפט יחליט שהאשם הוא בעל הבית היהודי שלהם.
חיש מהר הפרשה הפכה לשערוריה ציבורית: יהודי לקח כסף מהצאר, ובמקום לבצע את המלאכה כהלכה גרם נזק לאניה ופגע בחיל האוירה ובממלכה כולה!
היהודי עצמו היה בהלם. הוא נאלץ להפקיד סכום עצום כערבות ולגייס את מיטב עורכי הדין שהיה באפשרותו להשיג. אבל ללא הצלחה. אף עורך דין לא היה מוכן לקחת על עצמו את התיק. היו יותר מדי עדים ויותר מדי הוכחות לטובת התביעה. הוא ניסה להציע להם שכר גבוה מאד, אבל גם זה לא הועיל. שום כסף שבעולם לא שכנע את עורכי הדין ליטול על עצמם תיק עם הפסד ידוע מראש.
בשלב זה הוא פנה לרבי שניאור זלמן. נודע לו שאדמו"ר הזקן מחולל מופתים כדי לסייע ליהודים במצוקה ואכן, רק נס היה יכול להושיע אותו מהצרה שנחתה עליו.
הוא הגיע לרבי, ביקש להכנס ליחידות ולאחר המתנה ממושכת הגיע תורו להכנס.
הרבי שמע את סיפורו, חייך ואמר: "עליך ללכת לשוק הסוסים המקומי".
"שוק הסוסים?" הוא הגיב בהפתעה.
"כן", אמר הרבי, "ואל תחסוך בכסף. תקנה ארבעה סוסים טובים ותוודא שמדובר בסוסים הכי חזקים והכי מרשימים שקיימים בשוק. לאחר מכן תתעניין היכן אתה יכול לקנות מרכבה וסע לעיר פטרבורג בה נמצא ארמון הקיסר ותטייל הלוך וחזור מול הארמון המלכותי. האם הבנת?".
המסכן הנהן בראשו, אף כי בתוך תוכו היה כולו נסער והתקשה להאמין מה קורה אתו. קודם הוא נאשם בפשע נגד הממשלה הצארית שמעולם לא ביצע ועכשיו העסק הזה! אבל לא היתה לו ברירה.
והרבי המשיך. "בשלב מסוים אחד מאנשי הצאר יעצור אותך וישאל האם הסוסים הם למכירה ואתה תענה – לא, לא בעד כל כסף שבעולם. האם הבנת?
גיבורנו הנהן גם הפעם, והרבי המשיך.
"הוא יציע לך יותר ויותר כסף אבל אתה תמשיך לסרב עד שאיש החצר יאמר שהצאר ראה אותם מחלונו והוא מעוניין בהם.
"כשהוא יאמר את זה, תצא מהמרכבה, תעמוד בצורה שמושכת תשומת לב ותגיד: "בשביל הצאר? אני נותן אותם להוד מלכותו במתנה!".
לכל השאר הקב"ה כבר ידאג.
היהודי המודאג יצא מחדרו של הרבי ולפחות מחוסר ברירה עשה בדיוק מה שהרבי אמר לו. הוא הלך לשוק הסוסים, קנה את הסוסים הטובים ביותר, רתם אותם למרכבה הדורה, נסע שעות ארוכות עד שהגיע לפטרבורג ובסופו של דבר התחיל לשוטט סביב ארמונו של הצאר כשהוא חושב לעצמו – אפילו אם הצאר ישים לב אלי ואני אתן לו את הסוסים … איך הוא ידע מי אני? אולי כדאי שאכתוב מכתב או משהו דומה.
אבל בעוד הוא אפוף במחשבותיו, משרת יוצא מהארמון, מסמן לו לעצור ומציע לרכוש ממנו את הסוסים! הוא עשה כפי שהרבי הורה לו וסירב. המשרת העלה את המחיר שוב ושוב עד ששמו של הצאר נזכר. או-אז היהודי העמיד פני מופתע, נעמד על המדריגה נשא עיניו למרום והעניק את הסוסים ואת המרכבה במתנה כשבליבו תפילה שבסופו של כל העניין לא יבלה זמן רב מדי בבית הסוהר…
מסתבר שהצאר בעצמו עקב אחר כל הנעשה מחלון הארמון והסקרנות שלו הלכה וגברה. כאשר הוא ראה את המשרת שלו חוזר עם הסוסים ועם המרכבה, הוא שלח משרת אחר לבקש ממיטיבו את שמו, ואת עיר מגוריו.
המשרת חזר בתוך דקות וכאשר הצאר שמע שם יהודי, הוא העיר "ובכן, היהודי הזה הצליח לשחד אפילו את הצאר עצמו"…
ואז הוא שם לב לפתע שהשם הזה מוכר לו…
אההה, הוא נזכר! זה בטח היהודי שהואשם בגרימת נזק לאניה! באופן בלתי מוסבר, משהו בתוכו אמר לו שהיהודי הזה חף מפשע.
הצאר נכנס לאורוות שלו, כדי ליהנות מהסוסים החדשים שלו וככל שהוסיף להתפעל מהסוסים, כך האינטואיציה שלו אמרה שהיהודי נקי מעון.
למחרת, הצאר פקד על שר המשפטים להקפיא את כל ההליכים המשפטיים בתיק זה עד להודעה חדשה ובינתיים הצאר עצמו יצא בראש ועדה רשמית לבדוק את האניה אישית.
די מהר, אחרי כמה שעות של בדיקה וחקירה של "העדים", המזימה השפלה נחשפה. התלונה בוטלה והפושעים האמתיים הושלכו לכלא.
היהודי התמלא תודה ושמחה. תודה לרבי ושמחה על שנפטר מצרה כה גדולה! ובהזדמנות הראשונה נסע לרבי, להודות לו אישית על הנס.
הרבי מצידו חייך, משך בכתפיו והגיב: "נס?! השם חולל את הנס, אני לא עשיתי כמעט דבר! אני רק זכרתי שהתורה אוסרת על מלך יהודי להרבות לו סוסים (דברים יז, טו). ואם אפילו מלך קדוש כמו דוד המלך או שלמה המלך זקוקים לאזהרה מפני רצון לרכוש סוסים רבים, אין ספק שלמלך נכרי יש חולשה לסוסים.
זה עונה על השאלה שלנו.
כשם שלמלכים יש תאוה בוערת ובלתי מובנת לסוסים, כך ליהודים יש תאוה בוערת לעבודה זרה…
זה נובע מהעובדה שיהודים נבראו בצלם אלוקים והם גם בנים למקום!
במילים אחרות, בתוך עצם יישותם יש תחושה שהם מציאות נפרדת או גרוע מזה שהם בעצמם אלוקים, בעוד שהאמת היא שהקב"ה הוא המציאות האחת והיחידה ואין עוד מלבדו!
לכן יהודים נוטים לחשוב שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים והאגואיזם הזה הוא השורש לעבודת אלילים; כמו שמכור יעשה הכל להשיג את ההתמכרות שלו, יש ליהודים מסויימים דחף לתת ביטוי לתחושה שיש מציאות נוספת – חס-ושלום – מלבד השם יתברך.
ואנחנו קוראים על כך דווקא לפני ראש השנה כי פרשת השבוע בתורה מבטיחה לנו גם שבסופו של דבר נהפוך את ה"יש" האלילי הזה ליציבות אמיתית ולהתקדמות רוחנית אמיתי.
זו המטרה של משיח. הוא יוודא שכל יהודי, גם "אם יהיה נדחך בקצה השמים", והוא עובד אלילים – יחזור אל האמת של "אין עוד מלבדו".
זה המסר שאנו לוקחים אתנו לתפילת הסליחות הנאמרת במוצאי השבת הזו ולראש השנה:
בקרוב מאוד השם ישלח את משיח כדי לגלות את הטבע האלוקי האמיתי בכל יהודי ובכל הבריאה…
עלינו לעשות כל שביכלתנו ללמוד על כך, לדבר על כך ולעשות יותר כדי להפוך את עצמנו ואת העולם להביא את… משיח נאו!
כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, שנת בריאות והצלחה לכל קוראינו.
הרב טוביה בולטון הוא ראש ישיבה בישראל. התוכן באדיבות 'שטורעם'. |