בית חב"ד גוש קטיף ניצן

ניצן. ת.ד. 10

א-ה 10.00-13.00

תמיד זמינים עבורכם גם בטלפון

הקיסר והקבלן

כאשר תפס את עצמו, עם מי הוא מדבר, כבר תפסו אותו גם שני קוזאקים אימתניים שגררו אותו בפקודת הצאר הזועם הישר לבור הכלא...

בעיר דווינסק, אשר על גדות הנהר דוינה, חי רבי לייב בטלן, אחד מחסידי אדמו"ר הצמח-צדק. רבי לייב היה תלמיד חכם גדול ובקיא בכל הש"ס. הוא היה מנותק ומרוחק מהבלי העולם, במשך כל שעות היום ישב בבית-המדרש ובילה את זמנו בתפילה ובלימוד התורה, ובלילות נשאר ללון במקום, רק לכבוד שבת היה שב לביתו.

בנו של רבי לייב בטלן היה סוחר גדול ועשיר מופלג, שעבד כקבלן בניה. הוא ביצע כל מיני עבודות עבור הממשלה הרוסית ומידי פעם גם בשביל הצבא. כאשר החליטה הממשלה להתחיל לבנות את המבצר הצבאי, שעל-יד דווינסק, הוצע מכרז בניה מטעמה. הקבלן היהודי, בנו של רבי לייב, זכה במכרז זה ומיד חתם חוזה עם הממשלה, כדי שיוכל להתחיל לבנות את מבני המחנה הצבאי עבור החיילים ומפקדיהם. הקבלן ביצע את העבודה בזריזות, ביעילות ובדייקנות רבה על הצד הטוב ביותר, וכאשר הושלמה מלאכת הבניה, הגיעה למקום משלחת נכבדה של פקידי ממשלה בכירים ואנשי קצונה גבוהים, כדי לבדוק מקרוב את המתקנים הצבאיים שניבנו. זמן קצר לאחר סיום הבניה, עבר הקיסר, ניקולאי הראשון, בסמוך לדווינסק והחליט לסור ולראות את המחנה הצבאי החדש על בניניו ושירותיו. אל הקיסר ניקולאי התלוותה הפמליה המלכותית, אשר לכבודם נערכה קבלת פנים מפוארת, בה הוצג הקבלן היהודי שבנה את הפרוייקט, בפני הקיסר רם-המעלה.

הצאר ניקולאי הראשון, היה ידוע כשונא ישראל מובהק. העובדה, כי לצורך בנית המחנה הצבאי השתמשו בשרותיו של קבלן יהודי, לא נעמה לחיכו, אם כי נאלץ להודות, לפחות בליבו פנימה, כי המלאכה היתה מושלמת. אך למרות זאת, התחשק לו, לצאר ניקולאי, למצוא ולו פגם קל בעבודתו של הקבלן היהודי. במהלך סיורו במבצר הצבאי, נעצר ניקולאי על-יד אחד הבנינים, סקר את קירותיו, ואז ניגש אל הקבלן היהודי ואמר: "הקיר הזה עקום!"

לרגע קט הקבלן התבלבל.

"סליחה, הוד מלכותו, אדוני הקיסר רם המעלה," הצטחק במבוכה, "הקיר ישר!" הוא אמר, המום-מדברי הביקורת הבלתי-מוצדקים, ושכח לרגע מי הוא העומד לפניו. אך כאשר תפס את עצמו, מול מי הוא נמצא ועם מי הוא מדבר, כבר תפסו אותו גם שני קוזאקים אימתניים שגררו אותו בפקודת הצאר הזועם הישר לבור הכלא. לאחר-מכן עזב הקיסר את המקום בליווי פמלייתו.

הידיעה על מעצרו של הקבלן היהודי התפשטה חיש מהר בכל העיר ואף הגיעה לביתו של רבי לייב. מיד רצה אשתו לבית-המדרש, לספר לבעלה על האסון הנורא. "הצאר ניקולאי עצר את בננו והשליכו לבית-הסוהר! אנו מוכרחים לעשות משהו בנידון!" קראה בקול בוכים.

אולם רבי לייב נשאר שלו ורגוע כמקודם. "אל תדאגי, בננו ישוחרר בקרוב", הרגיע את אשתו והמשיך בלימודיו.

***

בינתיים, המשיכה הפמליה המלכותית בדרכה חזרה לארמון הצאר בעיר הבירה. לפתע, הורה ניקולאי לעצור. הוא ציוה על אחד ממשרתיו, לשלוח פרש עם צו מלכותי חזרה לדווינסק, לומר למפקד בית-הסוהר לשחרר מיד את הקבלן היהודי מכלאו.

מלוויו של הצאר השתוממו. הם ידעו כי הצאר אינו נמנה עם ידידי היהודים. מדוע, אם כן, מזדרז הצאר האיום לשלוח כתב חנינה עבור הקבלן היהודי ולשחררו מיד? מדוע לא לחכות עד שיגיעו לארמון? מדוע לא לחכות עד שהיהודי בעצמו ידרוש חנינה מהכלא? הם מעולם לא ראו את הקיסר כה טורח, כדי לשחרר אסיר, ועוד יהודי! מה אכפת לצאר האכזרי, אם היהודי "יבלה" בכלא עוד כמה שבועות או אפילו חודשים? הענין נראה מוזר ומסתורי לחלוטין!

אחד מידידיו הקרובים של הצאר אזר עוז וניגש אל הצאר ושאל אותו לפשר התנהגותו, בייחסו המיוחד לקבלן היהודי. בתשובתו, סיפר לו הקיסר מעשה שהיה:

"לפני שנים אחדות, ערכתי ביקורת של הכוחות בבסיס צבאי, הסמוך לפטרבורג. נערך לכבודי מסדר חגיגי, והשתתפו בו מספר גנרלים שהופיעו בראשי הגדודים שלהם. כל החיילים היו במדים מגוהצים ומצוחצחים וצעדו בסך. הכל התנהל למופת. יחידה אחת, היתה שונה במקצת, היא לא הצליחה להגיע לרמה הדרושה. ניגשתי למפקד היחידה, גערתי בו ושלחתי אותו למאסר. בסיומו של הביקור חזרתי לארמון וענין המפקד העצור פרח מזכרוני כליל.

"כעבור שנתיים", המשיך הצאר, "ערכתי ביקורת, גם בכלא, שבמבצר פטרופבלסקי. ביקרתי את האסירים בתאיהם, שוחחתי עימם ושאלתי אותם כמה זמן עליהם לשבת כאן, ומה הפשעים שהביאו אותם הנה. באחד התאים זיהיתי את פניו של המפקד, מהבסיס הצבאי. "מה אתה עושה כאן?" שאלתי אותו. ואז הוא הזכיר לי, כי נשלח לבית-הסוהר בפקודתי, כעונש על-כך, שבשעת המסדר חייליו לא הגיעו לרמה הרצויה. מיד הוריתי לשחררו ממאסר.

"כפי שהנך רואה", הסביר הצאר, "המפקד הזה ישב בכלא במשך שנתיים, על איזו שטות קטנה, ואני פשוט שכחתי ממנו וכלל לא חשבתי אודותיו. ואילו כעת, לאחר שהוריתי לעצור את הקבלן היהודי ולהשליכו למאסר, אינני יכול להסיח את דעתי ממנו! פרצופו החיוור והנפחד מרצד לנגד עיני כל הזמן, מהרגע שעזבנו את המחנה הצבאי של דווינסק. אני יודע, שכל עוד לא אשחרר אותו לא אצליח לחשוב על דבר אחר, ולכן החלטתי לעשות זאת מיד".

הצאר ניקולאי שקע בהרהורים לזמן מה, ולאחר-מכן המשיך ואמר:

"כן, כנראה שלקבלן היהודי יש איזו זכות מיוחדת, אולי זכות אבות? שמעתי, כי אביו הוא רב גדול ואיש קדוש, בעל כוחות רוחניים. האם אתה יודע מה גודל כוחו הרוחני של רב יהודי? אספר לך סיפור נוסף, שיבהיר לך את דברי:

"באחת ממסעותי, נזדמן לי ללון בעיירה קטנה. והנה, בחצות הלילה התעוררתי לשמע קולות משונים ובלתי-מובנים, הפונים אלי. שלחתי לקרוא לכומר. כאשר נכנס הכומר לחדרי, אמרתי לו, "שאל אותם, מה הם רוצים?" הכומר הביט סביבו, הוא לא ראה איש ולא שמע דבר. הוא פנה אלי ושאל אותי בבהלה, "את מי לשאול?" השבתי לו, 'טי דוראק – אתה טיפש' ושלחתי אותו לנפשו. לאחר-מכן ביקשתי שיקראו לרבה של העיירה, וכאשר הוא הגיע, שאלתי אותו את אותה שאלה, "מה הם רוצים?". והרב השיב לי "הם רוצים שיתנו להם מנוחה". שאלתי, "ומי מפריע להם?" והרב השיב: "הממשלה מתכננת לבנות מסילת ברזל, שתעבור דרך בית-העלמין היהודי, ודבר זה יחייב להעביר את עצמות המתים למקום אחר. לכן, כבוד הצאר, באים אליך המתים ומבקשים ממך, שתורה להזיז את מסילת הברזל מבית-העלמין היהודי, כך שהם יוכלו להמשיך ולנוח על משכבם באין מפריע".

"אתה רואה", סיים הצאר ניקולאי את סיפורו, "היהודים הם אנשים לא רגילים – הם רוחניים יותר, עם מיוחד במינו"…

עוד מהמגזין

מערכת האתר

יכול לעניין אותך גם

השאירו תגובה