בית חב"ד גוש קטיף ניצן

ניצן. ת.ד. 10

א-ה 10.00-13.00

תמיד זמינים עבורכם גם בטלפון

הכנר העיוור

התזמורת השתתקה, הכינור נדם, ברל פקח את עיניו ולהפתעתו ראה, כי החתן מוטל על הרצפה, מחוסר הכרה!

ברל, כונה בפי כולם בשם 'הנגר העיוור'. הוא חי בעיירה פולנית קטנה. עני מרוד היה ברל, אך תמיד היה שמח בחלקו. עיקר שמחתו היתה על כך שאין עניים רבים מרודים כמותו. כל שאיפתו היתה, להשתתף בחתונותיהם של עניי העיירה, ובעיירתו של ברל לא חסרו כאלה, ולשמחם בצלילי כינורו.

בדרך כלל, היה ברל המנגן היחיד בחתונות הללו, ולמרות שהעריכו בעלי השמחה את מאמציו לשמחם, לא היה בידם לשלם לו ביד רחבה. כאשר החתן והכלה היו עניים מרודים, ניגן ברל בחתונתם מבלי לקבל תמורה כלל, וכאשר ניגן ושימח בחתונתם של יתום או יתומה גדל אושרו שבעתיים. הוא אחז את הכינור בידו האחת, ואילו בידו השניה, החזיק את בנו הקטן בן השמונה, שהיה לו לעיניים, בהיותו מוביל את אביו מחתונה לחתונה.

מי שמתרשם כי ברל לא היה כנר מנוסה ומעולה, אינו אלא טועה. כאשר ברל פרט על נימי כינורו, האוויר כולו התמלא בצלילים עדינים. כשברל ניגן נעימה חסידית נוגעת ללב, שעה שהחתן הלך לכסות את פני הכלה, לא היו עיניים שנותרו יבשות. הצלילים שהפיק מכינורו, מילאו את החלל והישרו אוירה של רצינות וכובד ראש, הם הרעידו את מיתרי הלב. לאחר החופה, כשברל שינה את טון הנגינה והחל לנגן ניגונים עליזים, הקהל כולו החל לרקוד ולפזז בשמחה, היתום וכל המוזמנים שכחו מכל צרותיהם, הם נסקו והעפילו לעולם של שמחה חסר-דאגות.

לפעמים הוזמן ברל להנעים בנגינותיו גם בחתונות עשירות, אך מעולם לא הרגיש שמח ומאושר כפי שחש כאשר ניגן בחתונתם של עניים יתומים. בחתונות העשירים, היה ברל אחד מתוך קבוצת מנגנים, ולא היתה לו אותה הרגשה טובה שעשה משהו חשוב, למרות ששילמו לו בעין יפה. "הכסף אינו תחליף לשמחת החיים", חשב ברל בליבו. אולם, הוא לא נמנע מלהיענות להזמנות שכאלה, שהרי בכסף שהרוויח, פירנס את בני משפחתו.

אם כן, אין זה פלא, כי ברל, הכנר העיוור, היה עני מרוד.

כאשר הפריץ, בעל האחוזה הגדולה, שהתגורר לא הרחק מעיירתו של ברל, שמע על הכנר העיוור, כי הוא נגן מיוחד ומעולה, הזמין את ברל לבוא ולנגן באחת ממסיבות ההוללות שלו. ברל לא היה מרוצה כלל ועיקר מהזמנה זו, ביודעו כי המשתתפים במסיבות אלו הם שיכורים כלוט ומקימים רעש בלתי נסבל. אך הוא לא העז לסרב, ורק התנחם בכך, שבשל היותו עיוור, לפחות לא יראה את המחזות שיתרחשו סביבו במסיבת הפריץ.

ברל לא ניגן במיטבו במסיבות אלו, ליבו לא היה שלם וכינורו הפיק קולות משונים וחורקים משהו. מפעם לפעם נמלט מבין מיתרי הכינור צליל צורם. הפריץ תמה לדעת, מדוע אומרת השמועה, כי הכנר העיוור הוא מטובי המנגנים.

מי שראה את פניו הקורנות מאושר ידע, כי לאיש זה אין ולו בעיה אחת שמעיבה על אושרו. אם, אי-פעם, הרגיש ברל כי העצבות משתלטת עליו בשל מצבו הקשה, מיד נטל לידיו את כינורו וניגן ניגון עליז, שהשכיח ממנו את גל יגונו. במקרים אלו, האזינו כל שכיניו בנשימה עצורה לקולות המתוקים שיצאו מכינורו של ברל העיוור.

***

ערב אחד ארע מקרה בלתי-רגיל. היה זה בחתונתם של זוג יתומים חסרי-כל. ברל היה שם וניגן כפי שלא ניגן מעולם. הוא העפיל לשיאים של התעלות ורוממות-רוח, קול הכינור מילא אל האולם במתק-נגינתו והאורחים רקדו עד כלות.

לפתע פרצה מהומה. מישהוא קרא בקול "החתן התעלף!"…

התזמורת השתתקה, הכינור נדם, ברל פקח את עיניו ולהפתעתו ראה, כי החתן מוטל על הרצפה, מחוסר הכרה! הוא רץ אליו, בנסיון להשיב את רוחו. בדרכו לקח ברל בקבוק יי"ש מהשולחן ובעדינות החל לזלף טיפות אחדות אל תוך פיו של החתן המעולף. כעבור רגעים ספורים שבה הכרתו של החתן.

האורחים הנדהמים הקיפו את ברל ואת החתן השרוע על הרצפה. הם הביטו בשניים ולא האמינו למראה שהתרחש זה עתה לנגד עיניהם. מדוע התעלף החתן ומה גרם לברל, אותו הכירו כ"כנר העיור" לפתוח את עיניו, לראות את החתן המעולף ולטפל בו…

"נס קרה כאן" צעק מישהוא, "ברל רואה!" כעת ניגשו כולם לברל ולחצו את ידו בשמחה. בנו הקטן נפל על צוואתו, נישק אותו ובכה בהתרגשות, "אבא, אתה רואה, תודה לקל, אבא, אתה רואה!"

היחיד שלא נראה מאושר מהענין היה ברל עצמו. הוא עמד שם נבוך, כמי שעולמו חרב עליו. איש לא הבין, מדוע הכנר העיוור, שתמיד היה עליז ושמח, נראה לפתע כה עצוב. במיוחד עכשיו, כשהראיה שבה אליו באורח ניסי.

"אני חושב שברל מעולם לא היה עיוור, ורק העמיד פני עיוור", העיר מישהו. ואכן, זו היתה האמת לאמיתה. ברל ידע כי בתוקף היותו נגן יזמינו אותו אנשים שונים לכל מיני מקומות שאינו חפץ לראות אותם ואת מעשיהם. לכן החליט, כי מוטב לו לא לראות את מה שאינו חפץ בו, והאמצעי הפשוט ביותר היה, להעמיד פנים כאילו הוא עיוור, לפני חתונתו, סיפר ברל לאישתו הצעירה על תכניתו, והיא הסכימה לשמור זאת בסוד. לאחר החתונה, הגיע הזוג הצעיר לעיירה הקטנה, כנר עיוור עם אשתו הצעירה, שהייתה לו לעיניים.

תושבי העיירה מיד הכירו את ה"כנר העיוור", ואת נגינתו המיוחדת. כאשר נתברכו בבנם הבכור, נעשה הבן "עיניים" לאביו. אולם, גם בנו הבכור, וכן יתר אחיו שנולדו אחריו, לא ידעו כי אביהם אינו עיוור באמת. רק אישתו של ברל ידעה, ובמשך כל השנים נצרה זאת בלבבה ולא סיפרה על כך לאיש, כי בעלה, ברל, הינו צדיק גדול, כפי שהיה באמת.

עד מהרה פשטה השמועה אודות ברל הכנר. היו שאמרו כי ברל היה באמת עיוור, ורק בדרך נס, שבה אליו ראייתו. אחרים אמרו, שהם מאמינים שברל ראה תמיד, אבל בחר להיות עיוור כיון שלא רצה לראות מה שלא צריך. עם דבר אחד הסכימו כולם, פה אחד, כי ברל הינו צדיק אמיתי, בהתנהגותו ובמעשיו.

בעקבות התגלית נוצרה מהומה גדולה בקרב תושבי העיירה סביב גדלותו של "הכנר העיוור", ודבר זה היה למורת רוחו של ברל. לכן החליט, בהסכמתה של אשתו, לארוז את מעט מיטלטליהם ולעזוב את העיירה. וכך, בשקט, מבלי לספר לאיש, עקרו ברל ומשפחתו מהעיירה, נטלו לידם את מקל הנדודים, ונדדו לעיירה מרוחקת, למקום בו איש לא הכירם, שם שוב יוכל ברל להציג את עצמו ל"כנר העיוור". אולם הפעם, הסביר ברל לילדיו את הסיבה להיותו "עיוור' מרצונו, והללו היו גאים באביהם והסכימו ברצון ובשמחה להתחלק עימו בסודו.

עוד מהמגזין

מערכת האתר

יכול לעניין אותך גם

השאירו תגובה