בית חב"ד גוש קטיף ניצן

ניצן. ת.ד. 10

א-ה 10.00-13.00

תמיד זמינים עבורכם גם בטלפון

לבחור נכון

חכמינו זכרונם לברכה, מבטיחים לנו, כי שערי התשובה פתוחים תמיד, והבורא יתברך, פושט את ידו לקבל את השבים אליו באמת. חטאך, ר' פנחס, כבד מנשוא ולכן גם דרך התשובה לכפרה לא תהיה קלה כלל. כעת אני מציג בפניך שלוש דרכים, תוכל לבחור באחת מהן..

בכפר קטן, סמוך לעיר צאנז שבגליציה, חי בעל בית-מרזח ושמו ר' נחום. היתה לו, לר' נחום, פרנסה טובה ממקום עבודתו. סוחרים רבים נהגו להכנס לבית-המרזח, כדי לנוח מעט מעמל הדרך, לאכול ארוחה חמה ולקנח בכוסית יי"ש.

שמו הטוב של ר' נחום התפרסם גם בקרב איכרי הסביבה, וכאשר היתה הפרוטה מצויה בכיסם, היו נכנסים לבית-המרזח לשתות ולהשתכר.

ר' נחום היה יהודי ירא-שמים ומכניס אורחים. דלתות ביתו היו תמיד פתוחות בפני כל הלך עני. מלבד ארוחה חמה, קיבלו הנזקקים, לא רק מקום ללינת לילה, אלא גם נדבה הגונה, שניתנה בסבר פנים יפות.

יום אחד, הגיע אדם עני לבית-המרזח. האיש היה לבוש בלויי סחבות, נעליו בלויות וגופו הרזה כשלד, מט ליפול.

החוכר קיבל את פניו בחמימות רבה ולבבית. ביקש ממנו ליטול ידיו ולשבת לאכול, תוך שהוא מניח לפניו מאכלים המשיבים את הנפש. לאחר שסיים העני לאכול ונח מעט מעמל הדרך, פנה אליו ר' נחום וביקש ממנו שישאר ללון אצלו. האיש הביט בר' נחום, נטל את תרמילו, ואמר שאינו יכול להיענות לבקשתו. עליו ללכת מיד לדרכו. כשנתן לו ר' נחום נדבה הגונה, סרב האיש לקבלה. "אינני קבצן ואף לא עני", אמר האיש, "אני, ברוך השם, בעל-בית אמיד ויש לי כל טוב, כיד המלך".

ר' נחום הביט בו בהשתוממות, ומתוך השתתפות בצער חשב לעצמו, "כנראה האיש אינו שפוי בדעתו, לא עלינו. הוא מדמיין לעצמו שהוא גביר בעל נכסים. רחמנות עליו".

העני שראה את מבטו המשתומם של מארחו, פנה אליו ואמר: "אינך מצפה שאשלם לך על מצות 'הכנסת אורחים' החמה והלבבית שלך, שהרי הקב"ה ישלם לך כגמולך ולא יקפח את שכרך. אבל, לכל הפחות, אבהיר לך את מצבי, שיהיה זה מוסר השכל לכולם:

"אני אכן בעל-בית אמיד, כפי שאמרתי לך," פתח ההלך את סיפורו, "ביתי שוכן הרחק מכאן, בעיר גדולה, שם גם יש לי עסקים מסועפים. באחד הימים, נעלם ממגרת שולחני סכום כסף גדול. חשדי נפל מיד על המשרתת היהודיה העניה, שעבדה בביתנו. הכרתי אותה כנערה ישרה והגונה, שבאה ממשפחה עניה ומסכנה. באותה תקופה, היתה הנערה בגיל שידוכים, אך הוריה היו כה עניים, עד שלא היה באפשרותם לתת לה נדוניה. זה מה שגרם לי לחשוב, שבזמן שהיא ניקתה את שולחן עבודתי, היא ראתה את הכסף ולא הצליחה לעמוד בנסיון…

"קראתי לה לחדרי והתחלתי לחקור אותה אודות הכסף שנעלם. כשהבינה שאני חושד בה בגניבה, החוירה והחלה לרעוד בכל גופה. היא פרצה בבכי היסטרי וצווחה, שאני מעליל עליה עלילות שקר.

"הייתי בטוח, כי אף אחד אחר זולתה, לא לקח את הכסף, ולכן לא התפעלתי כלל מבכיותיה וצעקותיה. אדרבה, דמעותיה רק הגבירו את חשדי. אמרתי לה בטון תקיף, כי אם היא תחזיר את הכסף, איש לא יידע על-כך, וכך היא תוכל להמשיך לעבוד בביתי. אבל, אם היא לא תחזיר, לא זו בלבד שאגרש אותה מהבית, אלא אקח אותה לבית-דין ואז תהיה מהומה סביב הסיפור והענין וודאי לא יועיל לה לשידוך.

"הנערה בכתה ביתר עוז ואף נשבעה, כי היא חפה מפשע. חמתי עלתה עד להשחית, מיד קראתי לאשתי ולקחנו את המשרתת לרב.

"הרב שמע את טענותי, כשהן מלוות בבכיותיה המרות של הנערה. לאחר מכן פנה אלינו, אלי ואל אשתי, שאל שאלות וחקר אותנו ולבסוף פסק, שהואיל ואין לנו הוכחות, הרי עם כל כובד החשד שלנו, אין זה אלא חשד בלבד. אבל, אמר הרב, שאיני מחוייב להחזיק עוד את הנערה בביתי, אם אינני רוצה בה.

"ואכן, פיטרנו את הנערה והיא חזרה לבית הוריה מבויישת ונכלמת.

התושבים ריננו אחריה שהיא גנבה את הכסף ומרוב צער, בושה ועגמת-נפש חלתה הנערה וכעבור זמן קצר הלכה לעולמה. היו אנשים שאמרו, שמן הסתם זהו עונש על הגניבה, גם אני האמנתי שכך הם פני הדברים. אולם, מספר שבועות לאחר-מכן, כאשר נברתי במגירה שלי, תוך כדי חיפוש אחר מסמך כלשהו, גיליתי את ה'גניבה', הסכום כולו היה מונח שם, מכוסה בניירות. אף פרוטה לא חסרה!

"רוחי נפלה בקרבי וזיעה קרה כיסתה את גופי. אוי לי ואבוי לי, אמרתי לעצמי. לא זו בלבד שחשדתי בכשרים וגרמתי צער לנערה יהודיה עניה וכשרה, אלא שגרמתי בחשדותי למותה בשם רע, בטרם עת!

"מבלי לאבד רגע נוסף, עליתי על מרכבתי ונסעתי הישר אל הרבי שלי, ר' מאיר מפרמישליאן. בלב שבור ורצוץ מצער, סיפרתי לו את כל המעשה וביקשתי ממנו תיקון ותשובה. הייתי מוכן לקבל על עצמי כל מה, שהצדיק יורה לי לעשות.

"משך זמן רב שקע הצדיק בהרהורים עמוקים, ומידי פעם נאנח אנחה עמוקה, ששברה את ליבי לרסיסים. לאחר זמן מה פנה אלי ואמר: "חכמינו זכרונם לברכה, מבטיחים לנו, כי שערי התשובה פתוחים תמיד, והבורא יתברך, פושט את ידו לקבל את השבים אליו באמת. חטאך, ר' פנחס, כבד מנשוא ולכן גם דרך התשובה לכפרה לא תהיה קלה כלל. כעת אני מציג בפניך שלוש דרכים, תוכל לבחור באחת מהן: האחת, לא תוציא את שנתך ומותך יהיה כפרתך, בבחינת 'נפש תחת נפש'. השניה, תקבל על עצמך שלוש שנות גלות, להיות נע ונד בעולם בעירום ובחוסר כל, מקום בו תהיה ביום, לא תהיה בו בלילה ולהיפך, תאכל רק פעם אחת ביום, ממה שיתנו לך אנשים טובי-לב ולעולם אל תבקש נדבה מאף אחד. השלישית, לקבל יסורים במשך שלוש שנים, יסורים שימרקו את עוונך הכבד".

"נחרדתי לשמע דברי הצדיק ולא יכולתי להחליט בו במקום, באיזו דרך לבחור, כדי לזכות בסליחה ומחילה, לכן ביקשתי מהרב להתייעץ עם אשתי ולהחליט.

"בבואי הביתה, ניסיתי לדחות את ההחלטה הכאובה. אולם, לא מצאתי מנוח לנפשי, לא ביום ולא בלילה. כך 'סחבתי' את הענין, עד שחליתי והרגשת' כי כוחותי עוזבים אותי במהירות. נראה היה לי, כי ימי ספורים, ונוכחתי לדעת, כי אם לא אקבל החלטה מהירה, הקב"ה בכבודו ובעצמו יחליט בעבורי. רציתי לחיות. לקבל על עצמי יסורים, זה יכול להיות, לפעמים, יותר גרוע ממות. נותנה בידי הברירה האחרונה, שנראתה לי הקלה ביותר – גלות. אולם, מי יודע אם אצליח לבצע הכל כפי שצריך ואם תשובתי תתקבל במלואה וחטאי יכופר, למרות זאת החלטתי, בהסכמת אשתי, לקבל על עצמי שלוש שנות גלות, אותן אתחיל, ברגע שאבריא ואוכל לרדת ממיטתי. למרבה הפלא, ברגע שקיבלתי את ההחלטה, מיד הרגשתי טוב יותר ותוך ימים ספורים הבראתי לגמרי.

"לפני שיצאתי לדרך, הדרכתי את אשתי, כיצד לחלק את מחצית מרכושי לצדקה בסתר, במיוחד למטרת 'הכנסת-כלה' ולתלמידי-ישיבה עניים. לאחר מכן נפרדתי מאשתי הצעירה ומילדי הקטנים, לבשתי בגדי קבצן, נטלתי לידי תרמיל ומקל-נדודים ויצאתי לדרך. בדרכי, הגעתי לפרמישליאן והצדיק נתן לי את ברכתו, שה' יתברך יעזור לי להגיע לתשובה שלמה. הוא גם ביקש ממני, כי בתום שלוש שנות גלותי, אבוא אליו, לפני שאסע הביתה.

"מאז ועד היום עברו כבר שנתיים. עתה נודע לי, כי הצדיק מפרמישליאן הלך לעולמו. דבר זה ציער אותי מאוד, אולם שמעתי, כי בצאנז חי צדיק גדול, רבי חיים מצאנז, וכעת אני הולך אליו, כדי לבקש את עצתו.

"עכשיו אתה כבר מבין, ר' נחום, מדוע אינני יכול ללון אצלך ואף לא לקחת נדבה מידך", אמר בעל-התשובה בסיום סיפורו. ובאומרו זאת, ניגש אל פתח הדלת, נשק למזוזה ויצא לדרכו.

זמן רב חלף. ר' נחום כמעט שכח מההלך העני ומסיפורו… והנה יום אחד, נעצרה כרכרה על-יד ביתו ויהודי לבוש היטב, כסוחרים האמידים, ירד ממנה. האיש נכנס ופנה אל ר' נחום בברכת 'שלום עליכם' לבבית. ברגע הראשון לא קלט ר' נחום מי האיש, אך לאחר שניות ספורות זיהה את האורח.

ר' נחום שמח מאוד לקראת אורחו, ומיד ערך שולחן מלא בכל-טוב, השניים התיישבו, והאורח החל לספר את קורותיו מאז עזב את בית-המרזח:
"כאשר נכנסתי אל הצדיק מצאנז, הוא קיבל אותי בברכה לבבית. עוד לפני שהספקתי לפצות את פי, בכדי לספר לו את סיפורי, פתח הצדיק ואמר: "גדולים צדיקים במיתתם, יותר מבחייהם בעולם-הזה. הם לא עוזבים את צאן מרעיתם. הנה הצדיק מפרמישליאן, זצ"ל, פעל בשמים, שתוכל לסיים את ימי גלותך ולשוב לביתך – כי עוונך כופר"…

"כעת, אני בדרכי הביתה בחזרה ממסע עסקים נרחב, שניהלתי עם חברי, מתוך תקוה וצפיה, שאחזור לחיי שיגרה רגילים, אך אני יודע, חיי כבר לא ישובו להיות כפי שהיו. אמנם אני מתחיל פרק חדש, אך אני נושא עימי את הלקח החשוב שלמדתי, לכל אורך חיי.

עוד מהמגזין

מערכת האתר

יכול לעניין אותך גם

השאירו תגובה