בספר משלי נאמר: כל פעל ה' למענהו, כל מה שברא ה' בעולמו לא בראו אלא לכבודו, ולכן ברור שליופי ואסתטיקה, כמו כל פרט בבריאה, יש חלק ותפקיד בפאזל האלוקי בעולם.

יתירה מכך , היופי הוא לא רק פרט שולי וקטן, אלא הוא מייצג סוג של הופעה אלוקית עליונה בתוך העולם. בשונה מהרבה נבראים אחרים היופי במהותו הוא רוחני.

היופי הוא סוג של הרמוניה המתהווה משילוב של גוונים בצורה הרמונית ומושלמת, ושורשה הרוחני העליון היא מידת התפארת הכוללת בתוכה את החסד והגבורה. יכולת התכללות זו יש בה טעימה מן כח האינסוף שהוא שלימותא דכולא, כולל הכל ושורש הכל.

שורשו הנעלה הוא הגורם שיש ליופי כח משיכה גדול ועוצמתי, המגיע ונוגע בעצם הנפש.

אי לכך כל שימוש באפקט זה בדברים שבקדושה והנלווים לה, הוא מבורך.זה אלי ואנווהו, התנאה לפניו במצוות.

הבעייתיות מתחילה בכך שהיופי מורכב על חומר. ואז אדם יכול להעניק בטעות לחומר, שהוא במהותו חומר גולמי מת ודומם, את מעלתו וערכו של היופי הרוחני השתול בו, ולהמשך אחרי החומר כאילו הוא העיקר.זו עיקרה של הטרגדיה האנושית של היסחפות קיצונית הרסנית אחרי האסתטיקה במקומות הלא נכונים,ועד כדי לאבד את כל העולם הזה והעולם הבא שלהם בשביל לגעת ב'אור' זה.

לכך אומר הבעל שם טוב שאדם שנתקל ביופי אנושי באופן הלא ראוי , עליו להסביר לעצמו שיש כאן 'שני דינים' :החומר , והיופי שהוא רק פירור ממשהו אלוקי שמרחו אותו על שק בשר ועצמות, ולכן עליו להיתפס לעיקר ולא לטפל. במקום ללקט פירורים מהרצפה והאשפה, תקח זאת בצורה מכובדת מהשולחן הערוך כיד המלך.

ואלו הם דבריו המאירים של האור החיים הקדוש בפרשת ויחי (מט,יד):

'גם בדבר אשר יחשוק בו האדם למראית העין, ויתאו לבריה נעימה – כאשר יחקור בטיב החקירה, יראה שאותו יופי ונעימות אינו אלא מראה היולי, כי בהתבונן האדם בבשר ובעור אשר מהם בנוי כל יופי ותואר באדם, יראה וישכיל בהתבונן בהם כי אין בהם נעימות, ויתמאס בבשר אדם מגשת אליו ואין הכל אלא דמיון..'