ככה-ככה.

זה מה שאומרים לי הרבה אנשים שאני פוגש ושואל מה שלומכם?
ככה-ככה.

גם אני מרגיש ככה-ככה.
מצד אחד ככה עצב, כאב, פחד, הרגשה שאין אויר, בכי.
מצד שני ככה בטחון בצדקת הדרך, רוח איתנה, ידיעה ברורה שאנחנו חזקים ועם ישראל חי.

בשמחת תורה בערב, כשידיעות הזוועה כבר היו מוצקות לא היה לנו כוח לרקוד בבית הכנסת. איך אפשר בכלל לשיר ככה, לשמוח, לרקוד, איך?

מצד שני, שנוותר? שלא נרקוד? איך נוכל ככה לתת להם לקחת לנו את הרוח היהודית שלנו, אנחנו הרי עם ישראל חי. אז רקדנו ושמחנו ואז עברנו ל׳והיא שעמדה׳ ונשנקנו כששרנו ׳שבכל דוד ודור עומדים עלינו לכלותינו׳, ושוב רקדנו.
ככה-ככה.

גיסי הרב בני קלי מבית חב״ד שבמרום נוה רמת גן גויס די מיד למילואים. הוא רב צבאי ומזה חמשה ימים יש לו כל יום כמה לוויות לערוך ולנהל. הא וזה כולל זיהוי החלל ושהות עם המשפחות ברגעי הכאב  והזעקה.
שאלתי אותו אתמול: מאיפה יש לך כוח ויכולת ככה להיות כל היום סביב המוות? איך אפשר?

בני ענה לי משהו מדהים: מצד אחד אתה נפגש עם האנשים ברגעים הכי נוראיים שאיש או אשה, אבא ואמא יכולים להיות בו, הם זועקים כאב נורא והלב מתכווץ. ומצד שני כשהם כבר מדברים ומספידים ומספרים על הגבורה של הבן או הבת הם לפתע מביעים תקווה ועוצמה, אמונה בצדקת הדרך ושעם ישראל חי, והלב שוב מתרחב.
ככה-ככה

השעה 2:52 לפנות בוקר, אני לא מצליח להירדם, זה כבר לילה שישי ככה, קשה כל כך להירדם רק מלחשוב על המשפחות שחיות בתוך הזוועה שלא נגמרת מחד ועל 360,000 המתגייסים ואלפי המתנדבים כל אחד ואחת במה שהוא יודע ויכול מאידך.

עוצמה של כאב משולבת בעוצמה של אמונה ורוח איתנה ובזכרוני עולה משהו נפלא שקראתי לא מזמן. אני לא זוכר את הפרטים, אני כן חושב שקראתי את זה אצל הרב חיים נבון. הוא סיפר על פסיכולוג צבאי שהיה ברמת הגולן בימים הראשונים של מלחמת יום כיפור. הפיסכולוג מתאר את החיילים שחזרו מהקרב עייפים וסחוטים, רוב חבריהם נפלו לעיניהם ולפעמים ממש בידיהם, והם שיצאו להתרענן קצת, מתארגנים מחדש תוך שהם עמלים יחד על תיקון זחל של כלי צבאי.
הפסיכולוג שאת שמו איני זוכר אמר אז, אמרתי לעצמי, אם הם, הלומי הקרב פיזית ונפשית, אלו שראו מה שאני פוחד אפילו לדמיין, אם הם חוזרים עכשיו לקרב, אני יכול לשכוח את כל מה שלמדתי בספרי הפסיכולוגיה, כי זה נוגד את כולם.
והם חזרו, בטח חזרו. חזרו שוב ושוב. כמו הגיבורים שחזרו בשבת שעברה שוב ושוב אל התופת כדי להציל נפשות.

אני חושב על הסיפור הזה כל הזמן. מה יש בו בעם הזה שבוכה ורוקד, שמבכה ומרים ראש, שזועק מרה בלוויה ומיד מביע תקווה ואמונה, יש מצב שהככה-ככה הזה נוגד את כל ספרי הפסיכולוגיה?
ואולי רק את הפסיכולוגיה של עד שנות השבעים, כי זו של היום דווקא בעד לבכות קצת אבל גם לרקוד, לא ככה?

*

חסידות מלמדת אותנו על נקודת ה׳יחידה׳ שבנפש. הנקודה הכי עצמית ועוצמתית שלנו, סלע קיומנו הרוחני, רוח היהודי המסור והמתמסר שאין מה ומי שיכול לה. נקודת מסירות הנפש קוראים לה גם. וכשהיא מאירה אצל היהודי היא מגיעה מעומק שאין בו הגיון ועולה אל נקודה שאין בה לוגיקה, גם לא פסיכולוגיקה.
כי אם תשאל את האיש: למה אתה חוזר שוב אל התופת ומסכן את חייך? התשובה לא תהיה מנומקת ולוגית, לדעתי היא תהיה בת מילה אחת: ככה.
נקודת המסירות נפש הזאת באה ועולה כל אימת שמישהו מאיים עלינו, על קיומנו היהודי. כשמישהו רוצח בנו כי אנו יהודים, כשחית אדם רוצחת תינוקות רק כי הם בני ברית.

זה מסביר קצת את הככה-ככה הזה, נדמה לי.

בשורות טובות,
הרב זלמן וישצקי, שליח חב" באזל, שוויץ.