הוא ישב במשרדו, תופס את ראשו בשתי ידיו, ושואל את עצמו שוב ושוב: "למה עשיתי את זה?! למה התפתיתי?!".
ר' אברהם למפל היה חסיד בעלז. הוא התגורר בפולין בימים שלפני מלחמת העולם השנייה, וניהל עסק טקסטיל משגשג. שנים רבות פעל המפעל כחוק והתנהל ללא דופי. עתה הוצעה לו הצעה לעסקה שהייתה כרוכה בהונאת הרשויות, אך הייתה יכולה להכניס לו הון רב. הוא התחבט קשות, ולבסוף גבר עליו יצר הממון והוא החליט לבצע את העסקה.
בתוך זמן קצר הבין שהפיל את עצמו לצרה גדולה. התרמית נחשפה. המשטרה ערכה חקירה מקיפה וביקשה להעמידו לדין ולהענישו במלוא החומרה. מועד המשפט נקבע וגזר הדין הצפוי היה קשה. ר' אברהם למפל היה מודאג מאוד, ועם זה הוסיף לנהל את עסקיו.
יום אחד נקרתה לפניו עסקה גדולה. הוא ביקש לקבל את ברכת רבו, רבי יששכר-דב מבעלז, לעסקה. הוא נסע לחצר הרבי ושטח לפניו את ההצעה. בליבו חפץ גם לגולל באוזני הרבי את הסבך המשפטי שאליו נקלע, אך התבייש לחשוף את קלונו. הוא קיווה כי ברכת הרבי לעסקה תחול גם על המשפט הקרב ובא.
בהתרגשות קיבל את ברכת הרבי לעסקה, וכשהחל לפסוע לאחור ולצאת מן החדר, פנה אליו פתאום הרבי ואמר: "שמע נא, אם תזדמן לך אפשרות לעזור לאדם הזקוק לעזרה, אל תזלזל בכך, גם אם זה יהיה נכרי ברחוב!".
למפל הנהן בראשו ונפרד לשלום מהרבי. בליבו תהה לפשר דבריו הסתומים של הרבי. מעולם לא שמע מפיו דברים כאלה. בדרכו לביתו הביט ימינה ושמאלה, מחפש אדם הזקוק לעזרה.
בתחנת הרכבת הבחין באישה לא-יהודייה, המתהלכת אנה ואנה בחוסר מנוחה. הוא פנה אליה והציע את עזרתו. "אין צורך, תודה", דחתה אותו האישה בנימוס.
אך דברי הרבי המהדהדים באוזניו אל מול האישה הנראית נבוכה ואבודה גרמו לו להוסיף להפציר בה לגלות לו מה מעיק עליה, ואולי יוכל לעזור לה.
"איבדתי את תיקי", נענתה לבסוף, "ובו כספי ומסמכיי האישיים. אינני יודעת אם אבד התיק או נגנב. בכל מקרה נותרתי בלי שיש בידי אפילו הכסף הדרוש לשוב לביתי".
"כמה כסף את צריכה בעבור הנסיעה?", שאל החסיד.
"מחיר הנסיעה לפחות עשרים וחמישה זהובים", אמרה האישה בייאוש.
החסיד הוציא מיד את ארנקו, ומנה את הסכום הדרוש ואף הוסיף עליו עוד כמה שטרות. "קחי לך וסעי לשלום!", אמר לאישה. דמעות של התרגשות הופיעו בעיניה, והיא הודתה לו בכל פה, ואף נתנה לו את כרטיס הביקור שלה ובו פרטיה האישיים.
ר' אברהם העיף מבט חטוף בכרטיס, ראה כי הגברת שופטת במקצועה, אך לא שת ליבו לזאת. הוא תחב את הכרטיס לארנקו, בלי לייחס לו חשיבות כלשהי.
הגיע יום המשפט. נרגש ומתוח התייצב החסיד באולם בית המשפט, ממתין בדריכות רבה לדינו. שפתיו מלמלו פרקי תהילים והוא נשא תפילה לבורא שיחלץ אותו מן המיצר אל המרחב.
בליבו קינן חשש כבד כי השופטים ייטו לשבט ולא לחסד ויענישו אותו קשות על התרמית שעשה. במוחו שחזר את פגישתו עם רבו, את ברכתו ואת הוראתו המסתורית להיטיב עם כל אדם, אך לא ראה כיצד כל זה מתקשר למשפטו.
"בית המשפט!", קרא שמש בית הדין, וכל הנוכחים קמו על רגליהם וציפו לכניסת השופטים. שני גברים ואישה נכנסו אל החדר ופסעו אל כס השופטים. ר' אברהם הביט כלא מאמין: השופטת לא הייתה אלא האישה שעזר לה בתחנת הרכבת!
המשפט החל. נציג התביעה פתח בדברים. הוא פרש לפני השופטים את כתב האישום כנגד הסוחר ופירט את סעיפי האשמה. הוא הציג את ההוכחות, תיאר בצבעים חיים את חומרת העוון, וקינח בדרישה להחמיר עם העבריין בכל חומרת הדין.
ר' אברהם הצטנף במקומו אחוז חרדה ופחד. הדברים החמורים והנוקבים השפיעו מאוד על השופטים. ניסיונותיהם של עורכי דינו להמעיט מחומרת מעשיו נתקלו בהתנגדות חריפה של שני השופטים, ונראה היה כי הם נוטים לעמדת התביעה. ואכן, בסיכומו של דבר הביעו השניים את דעתם בעד הרשעה וענישה מחמירה.
לקראת סוף הדיון ביקשה השופטת לשאת דברי סיכום. "אני מתנגדת להרשעה", הדהימה את הכול, וגוללה לפני עמיתיה ולפני הקהל באולם בית המשפט את שאירע בתחנת הרכבת.
"אני הייתי האישה הנבוכה והאבודה", סיפרה בהתרגשות. "חשתי חסרת אונים ולא ידעתי מה לעשות. ואז ניגש אליי הנאשם ופשוט הציע לי את עזרתו, בלי לבקש כל תמורה. הוא לא הכיר אותי, אינני משתייכת לבני עמו, ובכל-זאת גמל עמי חסד. לכן אינני מאמינה שאדם זה הוא נוכל. גם אם כשל פעם אחת – אין זו אלא מעידה חד-פעמית, ומן הראוי להתחשב בו ולזַכות אותו במשפט".
דבריה הנרגשים השפיעו גם על עמדתם של השופטים האחרים, והם שינו את דעתם והחליטו לנהוג עם הנאשם במידת הרחמים ולהוציאו זכאי.
בערוב ימיו עלה ר' אברהם למפל לארץ ישראל והתגורר בבני-ברק. את הסיפור סיפר בעצמו, כפי שאירע.
באדיבות: שיחת השבוע. (על-פי 'צנצנת המן')
