אדם אחד שהיה בדרך התיישב על בליטה בצד ההר, ונרדם מאחר שהיה עייף מהדרך. כך מסופר בזוהר.

רבי אבא, שהיה אחד מגדולי האמוראים, וישב בקרבת מקום, שם לב שמבין הסלעים הגיח נחש והתקרב להכיש את אותו אדם, אך בדיוק באותו רגע נפל על הנחש חתיכת עץ משורש האילן והרגה אותו,

רבי אבא התפעל מהנס הגדול שראה באותו רגע, ואז כמו לא די בזאת, כשהתעורר האדם משנתו וראה מולו נחש מת, התרומם מיד כדי לעזוב את המקום, בדיוק באותו רגע שהתרומם, נפלה הבליטה שישן עליה והתרסקה בעמק.  שוב ניצל אותו האדם… ממוות בטוח.

רבי אבא, שהיה עד לשני המאורעות הנסיים, פתח אתו בדברים, ורצה להבין בזכות מה זכה אותו אדם לניסים גדולים שכאלו ?

וכך סיפר אותו אדם על עצמו:

כל ימי מחלתי לאנשים שעשו לי רע. גם כשלא הצלחתי להתפייס איתם. מעולם לא עליתי למיטתי בלילה בלי שסלחתי בלב שלם להם ולכל אלו שציערו אותי. ולא רק שלא הרהרתי במעשים הלא טובים שנעשו לי, אלא ההיפך מאותו היום והלאה, השתדלתי ככל יכולתי לעשות עמהם רק טובות כדי שלא יחשבו שאני שונא אותם.

מסופר בזוהר שר' אבא בכה ואמר, מעשיו של זה גדולים יותר מהתנהגותו של יוסף עם אחיו, מפני שיוסף היה לו ראוי לרחם עליהם, שהרי סוף סוף אחיו היו. אבל מה שעשה אדם זה, הוא הרבה מעבר לזה, כי הוא סלח לכל אדם גם לאלו שלא היו אחיו.

ואם כן, לא פלא הוא שחייו ניצלו פעמיים בניסים גדולים כל כך.

✿

נטייתם הטבעית של בני-אדם היא לא להבליג על פגיעה בהם, אלא לנטור ולנקום ולהשיב לפוגע כגמולו. יהודי מצווה להתגבר על טבעו זה ואף יותר מכך, מצופה ממנו להשיב לזולתו טובה תחת רעה. זה היעד !

אין ספק כי זוהי דרישה גבוהה מאוד, האם היא מציאותית בכלל ?

איך אפשר להעלות על הדעת, שאדם ימחל בלב שלם למי שפגע בו וינהג בו במידה הפוכה, ויגמול לו טוב ?

אבל זאת יש לדעת: אם דבר כזה מצופה מיהודי, אות הוא כי יש בו הכוחות גם לעמוד בזה.

כיצד ?

בספר התניא (סוף פרק יב) מבאר רבינו הזקן שנדרש מיהודי, ללמוד מהנהגתו של יוסף עם אחיו, ולגמול לחייבים טובות. דהיינו: גם כשפוגעים בו הוא נזהר מלכעוס ואף גומל טובה תחת רעה.

מה נוכל ללמוד מהנהגתו של יוסף עם אחיו  ?

אחרי פטירתו של יעקב אביהם, חששו האחים שיוסף ינצל את ההזדמנות וינקום בהם על מכירתו. אך הוא הרגיע אותם, ואמר להם, אל אף ש"אַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה", אך "אֱ-לֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה", לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב.  והוסיף והבטיח להם "אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם".

מה בעצם אמר להם יוסף ?

אני לא מתחשב בכוונות שלכם, אלא אך ורק למעשים שנעשו. על אף שהיו לכם כוונות זדוניות כאשר מכרתם אותי למצרים, אך בפועל באמצעות מעשה זה הייתם שלוחים מאת הבורא, להביאני לשם כדי למלוך על כל מצרים, ולהביא חיים לכל העולם.

וכך גם אמר יוסף לאחיו בפעם הראשונה כשזיהו אותו: "לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱ-לֹהִים".

✿

זוהי משימה לא פשוטה, כדי למלא אותה כדאי להתבונן בהסבר הייחודי המופיע בתורת החסידות ומבואר בה בהרחבה.

העולם כולו מתנהל ומתנהג בכל רגע ורגע בהשגחה פרטית על ידי בורא עולם. אין אפשרות לאף אחד לעשות דבר לזולתו אלא אם כן נקבע כך מראש מלמעלה!

ויותר מכך, למעשה, כל מה שבא מלמעלה הוא אך רק לטובת האדם, גם אם על פניו הדבר אינו נראה או מורגש כך.

ההתבוננות הזו יכולה לסייע בידינו להגיע למצב שגם כאשר אדם נפגע רגשית או אפילו מעשית ממעשים שונים שנעשו לו. עליו להתבונן שלכל מעשה יש תוצאה ויש כוונה אלוקית חיובית, ולאמיתו של דבר, הפגיעה הזאת היא רק לטובתו.

קל לכתוב כך, לא כ"כ קל לחשוב כך, אבל צריך לזכור שזאת האמת וצריך לאמץ אותה. ומכיוון שכך אסור לכעוס על הזולת, ולהפך, עליו לנהוג כלפיו במידת האהבה.

על אף שלא תמיד זוכים לראות מה התועלת במעשה שנראה שלילי, ובוודאי שלא רואים זאת באופן מידי, זה מה שנדרש לעשות.

גם אצל יוסף לקח הדבר 22 שנים, עד שהתגלה שמכירתו למצרים הביאה הצלה כלל עולמית !…

✿

מעניין שאפילו כלפי העם המצרי עצמו נאמר בתורה "לא תתעב מצרי – כי גר היית בארצו", גם כלפיהם דורשת מאתנו התורה רמה גבוהה במיוחד של הכרת הטוב.

על אף שהמצרים העבידו אותנו בפרך והתעללו בנו, וכולנו מכירים את הסיפורים הקשים אודות גלות מצרים, עדיין נאסר עלינו לתעב אותם. רש"י מביא את הסיבה לכך: "שהיו לכם אכסניה בשעת הדחק". דהיינו, מגיע להם תודה על… שהם אירחו אותנו  בארצם. על אף שהפגינו כלפינו יחס בלתי אנושי, אנו, חובתנו להכיר להם על כך טובה מסוימת.